קטגוריה: המלך צ'ינגיס הראשון

האתר "ספר השבוע" שמנוהל על ידי גדי איידלהייט, חובב התורה והאסטרונומיה ומבקר הספרים של העיתון "מקור ראשון", פרסם ביקורת חדשה על "המלך צ'ינגיס הראשון". הביקורת חיובית בעיקרה ("[הספר] יספק לכם כמה שעות קריאה מהנה"), אך לראשונה מזה ארבעים ביקורות אוהדות, זו גם מסויגת במידת מה. נו, גם זה קורה!

בסוף השבוע התפרסם ראיון איתי ב"קול רענן", המקומון המוביל (והיחיד) ברעננה. הרי הוא לפניכם:

שימו לב: ביום שני הקרוב, 7 בנובמבר, אעביר הרצאה בלתי נשכחת על ספרי המצוין "המלך צ'ינגיס הראשון" בספרייה המרכזית במדיטק חולון (גולדה מאיר 6, חולון). ההרצאה תתחיל בשעה 20:30 והיא בעיקרון מיועדת לשני מועדוני הקוראות של חולון, אך הכניסה היא חופשית לכולם. אתם מוזמנים!

בהמשך לפוסט שבו הסברתי מדוע בחרתי לקרוא לגיבור הספר טוראן, הנה כמה מהסודות שמאחורי בחירת שמות הדמויות האחרות והמקומות בספר:

• אימְפְּרֵס – בחרתי למשרד יחסי הציבור האמריקני שם שמחבר בין עיתונות ויצירת רושם, על משקל Impress the Press
• מובייל פּוֹנְד – מדובר בשם אמיתי של חברה לפיתוח אפליקציות של חברים שלי, שמאז נסגרה
• וואן היט וונדר – כאן כמובן יש מחווה ללהקות האייטיז שהוציאו להיט אחד ונעלמו. כשכתבתי את הסצנה, דמיינתי בעיקר את להקת "דיבור חדיש" (Modern Talking). דווקא לה היו חמישה להיטים…
• שְפָּגָט – עיר הבירה של צ'ינגיסטן היא במידה רבה המקבילה לאשגבאט, בירת טורקמניסטן
• קוּשטָמֵניסטן – כנ"ל. חיפשתי משהו שמזכיר את טורקיה, כמו בטורקמניסטן, וחשבתי על קושטא, אחד משמותיה הקודמים של איסטנבול (בנוסף לקונסטנטינופול ולביזנטיון)
• זינאט – התכוונתי בכלל לקרוא לעיר בשם "קולחין", בעקבות שלט שמזהיר ממי קולחין שנתקלתי בו בהרצליה. אבל אז אשתי נדרשה לקחת במשך כמה ימים אנטיביוטיקה בשם "זינת". זה נשמע לי מספיק אסיאתי, והשאר היסטוריה
• צ'יקמוּק – כאן אין הפתעות, הכפר נקרא כך על שום צ'יקמוקו
• דרום סוּגֵסְטְיָה – המחוז מבוסס באופן רופף על דרום אוסטיה, חבל מריבה בין גאורגיה לרוסיה. את השם סוגסטיה (השׁאה) הציע חברי אורי וכטל, שלמד על הנושא בלימודי הפסיכולוגיה שלו
• אמנדה מרפי – השם "אמנדה" עבר לי טוב בשביל אמריקאית, ו"מרפי" לא מבוסס על החוק, אלא על הגיבור של אחת מסדרות המשחקים האהובות עליי, טקס מרפי (Tex Murphy)
• גרטשן – חיפשתי לשגרירה האמריקנית שם פחות שגרתי, ונזכרתי באחותו הגדולה של פייסי מ"דוסון קריק" (כן, פעם צפיתי בזוועה הזאת)
• ג'וֹש (ג'וֹשׁוּעַ) גרינווּד – חיפשתי שם אמריקני-יהודי. את "ג'וש" לקחתי מג'וש מנדל, מפתח משחקים ותיק, ו"גרינווד" זו הגרסה האמריקנית לשם המשפחה המקורי של אמי (גרינוולד)
• קן פאוורס – חיפשתי למנכ"ל שם שישדר עוצמה. את "קן" לקחתי מקן וויליאמס, מייסד ומנכ"ל לשעבר של חברת משחקי המחשב סיירה (Sierra On-Line), ואת "פאוורס" לקחתי מטים פאוורס, סופר פנטזיה מוצלח למדי
• ג'וני בראייר – שמו של תת מזכירת המדינה האמריקנית מבוסס על שמו של ילד שנולד לחבר טוב שלי בזמן כתיבת הספר, יונתן (יונו) ברייר

את יציאתו של "המלך צ'ינגיס הראשון" ליווה קמפיין יחסי ציבור מוצלח במיוחד, שהובל על ידי אשת יחסי הציבור של ההוצאה. את הפרסומים השונים על הספר תוכלו לקרוא כאן.

בעברי עבדתי מספר שנים במשרד יחסי ציבור ואני מכיר היטב את התחום, אם כי יחסי ציבור לספרים היו תחום חדש בשבילי. לפיכך ניגשתי מראש לתחום בצורה מעט "רכושנית" – אני בקיא בתחום יחסי הציבור, מכיר הכי טוב את הספר ויש לי את המוטיבציה הכי גבוהה לקדם אותו… חששתי מכך שיחצנית "תיתקע באמצע", ולא ידעתי כיצד נוכל לעבוד במשותף.

החששות הללו נמוגו בפגישה הראשונה שלי איתה, שאורגנה על ידי המו"ל, רני גרף. הבנתי שעומדת מולי אשת מקצוע מנוסה וחריפה. דיברנו כמעט מיד על תוכניות קונקרטיות, גיבשנו רשימת עיתונאים משותפת וחילקנו בינינו משימות. "המלך צ'ינגיס הראשון" יצא מספר ימים לפני שבוע הספר, והיחצנית לא מיהרה לדחוף אותו אל תוך שטף הכתבות שכבר התגבשו, אלא העדיפה לחכות ששבוע הספר יסתיים ושהמדיה תפסיק להתמקד בו. הייתי מתוסכל מעט שהספר כבר בחוץ ועוד לא כותבים עליו, אך מיד לאחר שבוע הספר התברר שהטקטיקה שלה נכונה.

היחצנית היתה אחראית ישירות לפרסומים הבאים, כמעט כולם מהחודשיים שאחרי יציאת הספר: המלצה ואייטם נוסף ב"שבעה לילות" של ידיעות אחרונות, ראיון במוסף "גלריה" של עיתון הארץ ואייטם נוסף במוסף הספרים שלו, ראיון במסגרת כתבת רוחב במעריב, ביקורת גדולה ב-NRG, אייטם קטן ב"מקור ראשון", אזכור ב"בלייזר", ביקורת ב"לאשה" וראיון בגלי צה"ל. ההודעה לעיתונות הסטנדרטית שהוציאה התפרסמה כמו שהיא במקומון ידיעות חיפה, בערוץ 7 ועוד.

מעבר לרשימה המאוד מרשימה הזאת, לאייטמים נוספים אנו אחראים במשותף, מכיוון שהיחצנית שלחה עותקים לעיתונאים שפנו אליי בתגובה. לשתי תוכניות רדיו ברשת א' של קול ישראל, "המוסף לספרות" ו"בסימן קריאה", הוזמנתי ישירות. התפרסמו על הספר ביקורות בבלוגים אישיים ובפלטפורמות כמו "סלונה" ו"נוריתה" על ידי בלוגרים שהכירו אותי או לפחות שמעו עליי.

חלק מהפרסומים התאפשרו בזכות מעורבותו של רני, כגון אייטמים בבלוג "קורא בספרים", ביקורת באתר mako ופרסום הפרק הראשון של הספר ב-ynet (שהגיע לשם בכלל דרך אתר "עברית"). אייטם במקומוני רעננה על מפגש החתמה שערכתי בקניון רננים התפרסם בכלל ביוזמת הדוברות של סטימצקי. ההישג המרכזי שאני אחראי לו בלעדית, מעבר לפרסומים במסגרת מספר אתרים ובלוגים של חברים ומכרים, הוא ה-ראיון של ארבעת העמודים ב"מקור ראשון", שנולד מכיוון שהענקתי עותק של הספר לכתב העיתון בשבוע הספר בכיכר רבין.

זה לגבי "מאמצי המכירה". אבל מה לגבי התכנים עצמם? כאן היתה לי עצמאות מוחלטת. ההודעה הרשמית לעיתונות אמנם גובשה על ידי היחצנית ורני, קיבלתי ממנה כמה דגשים להצגת הספר, אבל החלטתי בעצמי מה לומר בראיונות. כאן הלכתי על שיטה שכבר הוכיחה את עצמה בקמפיין יחסי הציבור העצמאי (והמצליח לכשעצמו…) למשחק המחשב שפיתחתי, "אושר בלי גבולות". הכנתי מראש תשובות די מפורטות לכמה שאלות שציפיתי שישאלו אותי, כך שלמשל בראיון הטלפוני לגלי צה"ל פשוט הקראתי את התשובות מהדף, ובעיתונים ואתרים שונים מופיעים טקסטים דומים מאוד שהותאמו לשאלותיהם על בסיס התשובות המוכנות. אחרי הכול, נראה שכולם מרוצים!

אמש התארחתי ב"מועדון קוראות תל אביב", שכשמו כן הוא – מועדון של קוראות (לא קוראים!) מאזור תל אביב, שבמסגרתו הן נפגשות אחת לתקופה ומדברות על ספרים. מדובר בקונספט אמריקני שהובא לארץ על ידי דורית תמיר (כיום מהוצאת תמיר/סנדיק). מנהלת המועדון התל אביבי, שהזמינה אותי אליו עוד בשבוע הספר, היא שירה צובל, והאירוע התקיים בביתה של העורכת והבלוגרית שלומית ליקה.
לאירוע הגיעו 17 משתתפות (לפחות כפליים ממה שציפיתי), ש-15 מתוכן כבר סיימו לקרוא את "המלך צ'ינגיס הראשון" (!), מה שאפשר לי להעביר "הרצאה למתקדמות". התכוונתי "לנאום" כרבע שעה ואז לפתוח את הדיון לשאלות. מה שקרה בפועל הוא שלא סתמתי במשך שעתיים, ונראה שהמשתתפות דווקא אהבו את השטויות שיצאו לי מהפה – פרט לאחת שהיתה צריכה ללכת אחרי שעתיים, כולן נשארו עד הסוף המר. נשים מאוד מנומסות. בכל מקרה, חפרתי במשך שלוש שעות (שעתיים, הפסקה ואז עוד שעה) על הרקע שלי בכתיבה, על המחקר שערכתי לפני כתיבת הספר, על תהליכי הכתיבה והעריכה שעברתי, ועל הוצאת הספר לאור. הזכרתי אנקדוטות הקשורות בספר שזכו לצחקוקים רבים בקהל. כאמור, נשים מאוד מנומסות.

מעולם לא דיברתי בפעם אחת כל כך הרבה על הספר ועל עצמי, וזה היה נחמד מאוד. כמו טיפול פסיכולוגי מרוכז וארוך במיוחד, עם עוגות ויין, שכולו בחינם. כה מנומסות היו הנשים בקהל, שהוזמנתי בעקבות האירוע גם למועדון הקוראות של חולון (הדבר הזה רץ בכל הארץ), אז ייתכן שאמשיך לחפור לקבוצה חדשה של נשים שלא ידעו מה נפל עליהן.

לשם בחירת חלק משמות הדמויות בספר, בדקתי מהם השמות הנפוצים במדינות ה"סטניות" במרכז אסיה.

אחרי שגיבשתי רשימת שמות, חיפשתי אחר השם המתאים ביותר לגיבור.
לבסוף צמצתי את הרשימה לשלושה שמות: אנזור, ארקין וטוראן (מועמד נוסף היה מוגי, שלבסוף הפך לשם המשפחה, מוגאייב).

התייעצתי עם שלושה חברים מהו השם שנראה להם המתאים ביותר. התשובה של שלושתם היתה "ארקין".

ועדיין, משהו הרגיש לי לא נכון. השם ארקין הזכיר לי את מורי ארקין, המנהל לשעבר של אבא שלי, וגם היה בו משהו שלא נשמע לי "סטני" כל כך (על אף שמדובר כאמור בשם נפוץ באזור).

ב"טוראן" היה משהו שמאוד אהבתי. הוא הזכיר לי שמות משלושת התחביבים העיקריים שלי – ספרי הרפתקאות ופנטזיה (טרן מסדרת ספרי "פרידיין" המופלאה של לויד אלכסנדר), משחקי הרפתקה ממוחשבים (טורין מהקווסט הקלאסי Torin's Passage), ומוזיקה פופולרית משנות השמונים ותחילת התשעים (דוראן דוראן!).

ועדיין, הקונצנזוס סביב ארקין הפריע לי לבחור בטוראן.

באותו שבוע, חתמנו בעבודה שלי על הסכם שיתוף פעולה עם חברת תוכנה טורקית. לכבוד החתימה הגיעו לארץ שני מנהלים בחברה, שלאחד מהם קראו טוראן.

זה ה"סימן משמיים" שהייתי צריך.

"אנזור" סיים לבסוף כשמו של אבי הגיבור.

ומה עם "ארקין"? הוא לא נכנס בסוף. אולי בספר הבא…

הנה קולאז' חביב של תצלומים שחברים צילמו עם הספר בחו"ל על רקע הנופים המקומיים:

אזהרה: ספוילר מינורי בהמשך הפוסט.

כמו בפוסט הקודם, באחד הפרקים המאוחרים בספר הופיעה פיסקה מעט מותחת, או שכך לפחות חשבתי:

"טוראן הצטרף לממתינים והחל לחשוש שיחרימו לו את הרשמקול הזעיר שתחב בארנקו. האורחים נדרשו לעבור מתחת לשערים לגילוי מתכות וכלי נשק, ואנשי הביטחון אף הקפידו לסרוק את מעיליהם ואת תיקיהם במכונות השיקוף. כשתורו התקרב, טוראן וידא שעלישר ועמיתיו לא מסתכלים עליו. הוא הניח בנונשלנטיות את ארנקו על שולחן גבוה לצד שער לגילוי מתכות. השער לא צפצף כשעבר דרכו. איש הביטחון לקח את הארנק, פתח אותו ושלף ממנו בקלילות את הרשמקול. לבו של טוראן החסיר פעימה כשזה בחן לאטו את המכשיר בפנים חתומות. ואז, להקלתו הרבה, הכניס את הרשמקול חזרה לארנק והשיב אותו לטוראן."

העורך מחק את הפיסקה. הנימוק? טו מאץ' אינפורמיישן, הפרק מספיק מותח גם בלעדיה. הפעם לא התווכחתי אתו באותו להט…

אזהרה: ספוילר מינורי בהמשך הפוסט.

באחד הפרקים המאוחרים בכתב היד, הופיעה סצנה קומית שעורך הספר, יותם שווימר, מחק בלי להתבלבל:

"הדרך התמשכה והתמשכה, וטוראן ניחש כי עברו כשעתיים מאז שיצאו מהבסיס. בלי קשר לכלום, תקע המלך נפיחה אימתנית. היא נשמעה כתרועת אֵבֶל של חצוצרה. עד מהרה התפשט ריח עז ודוחה ברחבי האמבולנס. "איף," סינן המלך ונופף בידו בפראות כדי להרחיק את הסירחון. הוא נעץ מבט זועם במאבטח שישב לידו. "זה אתה עשית?" חקר אותו בטון מאשים. "מה פתאום!" הזדעק המאבטח בפחד, "זה לא הייתי אני, הוד מעלתך." המלך פרץ בצחוק גדול ומשוחרר, וכל הנוכחים הצטרפו אליו, באופן שנראה לטוראן ספונטני. גם חיוכו המבויש של השעיר לעזאזל הוּמר לצחוק מהול בשאריות בהלה כשהמלך אחז בזרועו ורוחו טובה עליו. אחד המאבטחים החליט לנצל את שעת הכושר ופתח אחת מהדלתות האחוריות כדי לאוורר מעט את פנים הרכב.
האווירה המבודחת לא נשתמרה זמן רב…"

מובן שמחיתי בזעם קדוש על המחיקה, והסברתי את נחיצותה של הסצנה כהפוגה קומית בפרק שהיה קצת יותר מדי רציני. העורך דווקא החל להשתכנע, אך אני כבר לא הייתי כל כך בטוח.

שלושה ימים ושלושה לילות התהפכתי על יצועי והתחבטתי בשאלה הרת הגורל: האם המלך הפליץ או לא הפליץ?

לבסוף, מי שהכריעה בדבר היתה בתי בת השש, שהתעקשה, "אבא, אתה לא יכול לכתוב על פלוצים בספר שלך!".