קטגוריה: מימון המונים

אני כל כך נרגש, ואני פשוט לא יכול להסתיר זאת. הרומן הקומי-מוזיקלי שלי, ״ג׳וני בוי״, שעוסק בכוכב פופ בדיוני משנות השמונים, זמין סוף-סוף לעולם!
אנו חיים בעולם חומרני ואפשר לקנות את הספר הדיגיטלי או המודפס (!!!) בלעדית באתר ״עברית״.
בחצי השנה האחרונה רק לתומכים בהדסטארט הייתה גישה מוקדמת אליו, אבל הספירה האחרונה לאחור נגמרה, וכעת כולכם יכולים לקרוא אותו.
אני מעודד אתכם להזמין את ״ג׳וני בוי״, לכתוב עליו ולהפיץ את הבשורה. ואתם יכולים לרקוד אם אתם רוצים. כל דבר קטן שתעשו יהיה קסם!

למי שעוד לא התעדכן בפייסבוק, הספר "ג'וני בוי" הודפס בשעה טובה ומתחיל בימים אלה לעשות את דרכו לתיבות הדואר הפיזיות והווירטואליות של התומכים!

במהלך השבועיים הקרובים אשלח את הספר המודפס לכל מי שהזמין אותו עם משלוח. קחו בחשבון שמדובר במאות משלוחים ובדואר ישראל (לא שווייץ), אז חכו בבקשה לפחות חודש עם תלונות "למה הספר שלי עוד לא הגיע"… הוא יגיע. עליי.

אם הזמנתם את הספר המודפס באיסוף עצמי ללא משלוח, תוכלו כאמור לאסוף אותו 24/7 מרעננה (או לחכות נצח עד שניפגש). רק תאמו איתי מראש כדי שאשאיר לכם עותק והנחיות או שנקבע בשעה שאני נמצא בה בבית.

כל אלה שהזמינו תשורות דיגיטליות – ספר אלקטרוני, החבילה הדיגיטלית המורחבת, ביצועים מוזרים – כבר קיבלו אמש הכול במייל. אם אתם נמנים על הקהל הקדוש הזה וטרם קיבלתם, בדקו את תיקיית הספאם שלכם, ואם זה גם לא שם שלחו לי הודעה במייל שציינתי.

כפי שאיימתי במהלך הקמפיין, אין לי כוונה למכור את הספר ברשתות הספרים הגדולות, כך שאלה שהזמינו את הספר בקמפיין ההדסטארט הם בהחלט הראשונים (וכרגע היחידים) שיכולים לקבל אותו. אני בוחן אפשרות למכירת הספר דרך פלטפורמה אחרת, ומקווה שיהיו לי בשורות בנושא בקרוב.

המשך שבוע טוב לכולכם – ושוב תודה שגרמתם לזה לקרות!

מסתבר שגם כשאני לא עושה יח"צ לעצמי, המלאכה נעשית על ידי אחרים (אפילו לא התראיינתי לעיתון בניגוד למה שנרמז)… היום בידיעות השרון:

תם ונשלם הקמפיין להוצאת ספרי החדש "ג'וני בוי".

תודה גדולה לכם שגרמתם לזה לקרות, והפכתם אותו לאחד מקמפייני מימון ההמונים המצליחים ביותר בישראל כרגע מבחינת מספר התומכים. עם סיומו, הוא עומד על 430 איש ואישה (ולא מעט נוספים מחוץ להדסטארט) שהצביעו בכרטיסי האשראי שלהם שאני צריך להוציא עוד ספר.

אני מודה לכולכם על המילים החמות שחיזקו אותי בתקופה לא פשוטה. האמנתי שבסוף נצליח, אבל הופתעתי לטובה מהיקף ההתגייסות והתמיכה שלכם – ואני גאה מאוד בכולכם (האמת שגם בעצמי, על קמפיין מתוקתק וכמעט חף מטעויות 😁)!

סכום התמיכה הממוצע לקמפיין הזה, שעמד על כ-100 ש"ח, הוא מהנמוכים ביותר בהדסטארט (לרוב מדובר על כ-150 ש"ח לתומך ובלא מעט מקרים אפילו יותר מ-300). זה נשמע רע אבל בעצם ממש טוב! קרה בדיוק מה שרציתי שיקרה – אנשים קנו את הספר החדש ולא רק מימנו אותו. יש קמפיינים שגייסו הרבה יותר כסף עם הרבה פחות תומכים, כשלעתים זה נעשה רק כדי להציל את היזם מעצמו לאחר שהתחזר או קבע יעד שאפתני מדי, או תוך שימוש ב"השלמות" של מקורבים ובתשורות לא קשורות. אני שמח שלא נדרשתי לזה ושלא סתם שנוררתי מכם כסף.

כפי שכתב לי חבר בוואטסאפ: "כן, עכשיו רק נשאר העניין הפעוט של להפיק את הספר… פלוס נכון לכרגע לבצע לפחות 6 שירים, לכתוב שיר ראפ אחד, ולהתכונן לכתוב יותר מ-150 הקדשות; שלא לדבר על לארוז ולשלוח מי יודע כמה…" אז יש לי כמעט 600 ספרים לשלוח, אבל המון עבודה עוד לפני השלב הזה. אז גלו קצת סבלנות, כי ככל שהספר יהיה מלוטש יותר, כך תיהנו ממנו יותר… אעדכן אתכם כמובן בכל צעד בדרך.

בימים הקרובים (לפחות) אאפשר למי שלא הספיק / לא ידע / התלבט / חשש שלא נגיע ליעד / רצה לקנות בדרכים אחרות לרכוש את הספר ישירות ממני. פרטים בפרטי.

אז בפעם האחרונה, תודה רבה לכולכם על החברות, העניין והתמיכה. עכשיו אני על זה!

בזכות ההתגייסות שלכם בימים האחרונים עברנו את סכום היעד. זה אומר שהספר "ג'וני בוי" יראה אור!

בימים האחרונים הגעתי להחלטה (כנראה סופית) שלא אפיץ את הספר ברשתות הספרים. אני אוהב את סטימצקי וצומת ספרים, אבל די מיציתי את כל הבלגן שכרוך בקידום ספר בחנויות. ייתכן שאמכור בהמשך את "ג'וני בוי" דרך אתר כזה או אחר, אבל אם אתם רוצים להיות בטוחים שאתם משיגים אותו ועושים זאת במחיר משתלם (שרובו מגיע אליי ולא למתווכים), שלושת הימים האלה הם ממש הזמן לרכוש את הספר דרך הדסטארט.

אעדכן אתכם בהמשך בהתפתחויות, אבל אני כבר יכול לעדכן שבזכות התמיכה שלכם סגרתי עם עורך ספרותי, עורך לשוני ומעצב כריכות, ששלושתם הם בעיניי הטובים ביותר בתחומם בארץ. הזמנות נוספות יאפשרו לי להוציא את הספר האיכותי ביותר, כזה שאני ממש רוצה לעמוד מאחוריו.
תודה, תודה ושוב תודה!

הפרק הראשון של ספרי "ג'וני בוי" עלה עכשיו בוואלה!
https://e.walla.co.il/item/3528451

כשמבקר המוזיקה הסביר יישאל לגבי מוזיקה טובה, הוא בדרך כלל יתייחס לסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, שנות השיא של הרוק הקלאסי. אני דווקא הכי אוהב את המוזיקה של שנות השמונים, אבל העשור השני הכי אהוב עליי הוא לא הסיקסטיז, הסבנטיז או הניינטיז – אלא העשור הקודם. אני לא אומר שמוזיקת המיינסטרים של 2022 מוצלחת יותר מזו של 1971 או 1991, למעשה ההפך הוא הנכון, אבל כמותית יוצאת היום יותר מוזיקה טובה.

במחצית השנייה של המאה העשרים מי ששלט במוזיקה וקבע מה נשמע (ומה לא) היו בעיקר חברות התקליטים. בתחילת שנות האלפיים, עם עליית ההורדות הפיראטיות והתפתחות הטכנולוגיה ושיטות ההפצה, התאגידים האלה איבדו חלק גדול מהדומיננטיות שלהם. הם עדיין מייצגים כוכבי ענק, אבל היום מגיעים לקהל דרך סושיאל וסטרימינג, ובשביל זה לא חייבים חברות גדולות בתפקיד המתווך (קצת מזכיר את התהליך שקורה כבר שנים ארוכות בשוק הספרים, והעובדה שאני עושה עכשיו קמפיין מימון המונים להוצאת ספר). השינויים שחלו בעשור הראשון של שנות האלפיים היו קשים לתעשייה, והוא היה בעיניי העשור הכי גרוע מבחינה מוזיקלית מאז שנות החמישים. אבל העשור הקודם (2010 עד 2019, וגם העשור הנוכחי בעיקר מאז ההתאוששות מהקורונה) הוא סוג של תור זהב מוזיקלי בעיניי.

אולי חלקכם מרימים גבה, אבל תנו לי להסביר. מאז אמצע שנות התשעים אין הרבה מה לחדש במוזיקה. כל הז'אנרים כבר הומצאו וכל ההרמוניות נוסו, ומה שקורה מאז הוא בעיקר שכלול או הלחמה של סגנונות קיימים. אבל בזכות החופש המוזיקלי – העובדה שכל אחד יכול (לפחות מבחינה טכנולוגית) להפיק בבית מוזיקה מקצועית ולהפיץ אותה דרך אתרים ושירותי סטרימינג – יש כרגע למאזינים שפע שלא היה זמין עבורם אי פעם. שתי נערות בקמבודיה או מתכנת באסטוניה יכולים ליצור מוזיקה שאלפי אנשים יאהבו כאן בישראל ובכל מקום אחר.

יוצאת היום כמות מדהימה של מוזיקה טובה שיוצרים אומנים שזוכים ל"הצלחה מתונה", נגיד 200 אלף צפיות לשיר ממוצע במקום 200 מיליון של כוכבי מיינסטרים כמו דרייק או ביונסה. מובן שיוצאת כמות הרבה יותר גדולה של מוזיקה גרועה ובינונית, אבל כמותית, כאשר משווים כמה מוזיקה טובה יצאה בעשור הקודם מול עשורים "איכותיים" כמו הסבנטיז, ההווה מנצח בקלות.

או: למה (כנראה) לא אכתוב ספר המשך ל"המלך צ'ינגיס הראשון".

רבים אמרו לי ש"המלך צ'ינגיס הראשון" הוא הספר הכי טוב שכתבתי, ואני נוטה להסכים איתם. הוא לא מושלם, כמובן, אבל השקעתי בו יותר מהלב והאופי שלי מאשר כל פרויקט אחר. כש"צ'ינגיס" יצא בשנת 2016 הוא הצליח מעבר לציפיותיי וקיבל תשבוחות מקיר לקיר מגורמים "אובייקטיביים", דהיינו סופרים ומבקרי ספרות שלא חייבים לי כלום. זמן לא רב לאחר יציאתו התחלתי לעבוד על מבנה לספר ההמשך, די סיימתי אותו ואפילו כתבתי את שני הפרקים הראשונים. אבל אז נטשתי את הפרויקט לטובת "כורש הנסיך האחרון", וגם אם היו לי כמה הרהורי חרטה לאורך השנים, סביר להניח שכבר לא אכתוב אותו לעולם.

למה? יש לכך שלוש סיבות עיקריות:

1. השיקול המסחרי – "צ'ינגיס" הראשון מכר מספר ארבע־ספרתי, גם במהדורה העברית וגם שנים לאחר מכן כשתורגם והיה רב־מכר באמאזון לתקופה קצרצרה. עם זאת, הוא לא היה הצלחה כלכלית ברמה שאפשר להתפרנס ממנה חלקית, ולא היה ליגיון של מעריצים שמחכים לספר המשך. סביר שרוב מי שקרא את הספר הראשון היה קורא גם אותו, אבל הוא היה מוכר כמוהו או פחות (גם אם היה יוצר בו עניין מחודש כלשהו), ובנוסף היה עניין לא פתור של זכויות ההפצה שהיה מקשה עליי למכור אותם יחד. עם זאת, זה היה השיקול הכי פחות חשוב מבחינתי, מעולם לא כתבתי בשביל הכסף.
2. פוליטיקלי קורקט – התחלתי לכתוב את "צ'ינגיס" הראשון בשנת 2013, ועכשיו אנחנו כמעט עשור לאחר מכן. המון השתנה בעולם מבחינת ייצוגים ופוליטיקת זהויות, וטוב שכך. מהמקום הפריווילגי שלי, אני הכי בעד ליברליזם ואינקלוסיביות ומי־טו ושיוויון זכויות לכולם, אבל למרות מעלותיו הרבות, המלך צ'ינגיס הכי לא. הוא שמרן ופרימיטיבי ושוביניסט וכופה את רצונו על ממלכה שכזאת. מה שעבר בספר הראשון בהומור כנראה לא היה עובר בספר השני, שאמור היה להיות קיצוני יותר. שניים מקווי העלילה המרכזיים שלו הם בחירתה של מלכה חדשה (שילוב של תחרות יופי מהאייטיז וסיפורי אלף לילה ולילה); ויציאתו מהארון של בנו של צ'ינגיס, יורש העצר של הממלכה. בשביל לכתוב אותם כמו שצריך הייתי צריך לעבור בשדה מוקשים, ובסוף עוד לספוג אש מכל הכיוונים. אנחנו צוחקים מהמתועב, מהגס ומהמיושן, ובתרבות שבה יש רגישות כל כך גבוהה והתנגדות כל כך חריפה לערכים של "פעם" (גם אם מוצדקת בחלקה הגדול), הייתי מתקשה מאוד להתעסק בנושאים נפיצים בצורה הומוריסטית ועוד לצאת מזה בשלום. אולי אפילו מהפוסט הזה לא אצא בשלום?
3. זה לא זה – בתחילת שנות העשרים שלי יצאתי עם מישהי, ואחרי כמה חודשים היא נפרדה ממני בטענה ש"זה לא זה". התקשיתי להבין מה בדיוק לא "זה" בינינו, אחרי הכול היה לנו נחמד ועשינו חיים. אבל הסיבה העיקרית ש"המלך צ'ינגיס השני" הוקפא לפרק זמן בלתי מוגבל היא בדיוק זו – הוא פשוט לא היה "זה". היה לי נעים וכיף לחזור לעולם ולדמויות שבניתי באהבה רבה בספר הראשון, אבל בשלב מסוים הייתי צריך להודות בפני עצמי שספר ההמשך לא יתעלה עליו בשום מובן. חשתי כאילו אני כותב פאן־פיקשן לעצמי, ושעם כל האהבה לדמויות והרצון להמשיך את הסיפור שלהן, יהיה מרגש יותר לצאת למסע חדש לחלוטין.

אז את ספר ההמשך כנראה כבר לא אכתוב. קראתם את הספר הראשון ואתם רוצים לדעת מה קורה בהמשך דרכם של צ'ינגיס, טוראן וטטיאנה? אם תבחרו את החבילה הדיגיטלית בקמפיין ההדסטארט (תשורה מאוד underrated בשם "99 כדורים פורחים"), תקבלו תקציר מלא של העלילה ואת שני הפרקים הראשונים של "המלך צ'ינגיס השני"!

אמ;לק: כי השוק דפוק, וכי אני יכול. בעמוד הקמפיין של "ג'וני בוי" אני כותב: "אחרי ששני הספרים הראשונים שלי יצאו בהוצאות לאור, הוצאתי את 'כורש הנסיך האחרון' דרך הדסטארט והחוויה הייתה מוצלחת כל כך, שהפעם העדפתי מראש לא לפנות להוצאות הגדולות, אלא להוציא ספר שאני עומד מאחוריו ב-100% ולשמור על קשר ישיר עם הקוראים." זו אמנם המציאות, אבל היא מורכבת בהרבה ממשפט אחד.

שוק הספרים בארץ חולה מאוד, רוב כל מי שמעורב בו יגיד לכם את זה. הסיבות רבות ומגוונות – החל מתופעות גלובליות (הפרעת קשב בעידן האינטרנטי בגלל ריבוי האופציות והגירויים החיצוניים, ירידה כללית במעמדה של הספרות ונהירה לנטפליקס ודומותיה); דרך הזנחה של המדינה (תוכניות ותקציבים מוגבלים לעידוד ספרות בהשוואה לקולנוע למשל, "חוק הספרים" שזעזע את השוק); וכלה בכשלי השוק המקומי (הקניבליזציה של מבצעי 4 ב-100 בשתי הרשתות, בליעת חלק מההוצאות והחנויות העצמאיות, ירידת הרווחיות והוזלה של הספרים, תרתי משמע). בארץ יש הרבה כותבים ומעט קוראים, וכמה שמצב השוק נראה גרוע, הוא רק נהיה גרוע יותר ככל שעובר הזמן.

בתחתית הפירמידה של שוק הספרים נמצאים הסופרים. גם אם הם אלה שנמצאים בפרונט וזוכים בתהילה מפוקפקת, הם למעשה בתחתית שרשרת המזון. אם לפני עשור או שניים הסיכויים של סופר טוב למצוא הוצאה שתאמין בספרו, תממן אותו ואפילו תשלם תמלוגים יפים היו סבירים מאוד, היום כמעט מדובר במדע בדיוני. אני כרגע לא מתייחס לסופרים גרועים (וגם זה עניין של טעם) שהשוק יכול וצריך לסנן. מעבר לשפע של "הוצאות ספרים" שהן למעשה חברות הפקה שלעתים מוכרות חלומות גדולים לסופרים תמימים, אני מכיר לא מעט סופרים שנדרשו לשלם להוצאות המובילות בישראל על הוצאת ספריהם, ועל סופרים מנוסים שמאחוריהם ספרים מעולים המתקשים למצוא הוצאה או נאלצים לממן חלק מהוצאת ספריהם בעצמם.

אבל למרות מגרעותיהן, הוצאות הספרים הן לא האשמות העיקריות במצב. אלה נאלצות לתפקד בתנאים לא הגיוניים מבחינה כלכלית. הדואופול בשוק (רשתות סטימצקי וצומת ספרים) משאיר בידיו את חלק הארי של ההכנסות על הספרים, אך לא לוקח על עצמו שום סיכון מלבד תחזוקת החנויות – כלומר, ההוצאות נדרשות להפיק ולהדפיס על חשבונן אלפי עותקים מכל ספר כדי להיכנס למבצעים, מבלי לדעת אם הם יימכרו במחיר סביר (ספוילר: הם בדרך כלל לא). במקרה הרע זה משאיר אלפי עותקים שאין להם כל דורש במחסנים – מציאות שוברת־לב שסופרים רבים מכירים – ובמקרה הטוב הספרים נמכרים במחירי מבצע, שכן קהל הקונים הורגל שאם ספר לא במבצע הוא לא קיים. כתוצאה מכך הכנסותיהן של הוצאות הספרים נמוכות למדי (במיוחד אלה שאינן בבעלות צולבת עם אחת מרשתות הספרים), וכדי לשמור על רווחיות הן מצמצמות מאוד את הוצאותיהן, מה שמוביל כאמור לחוסר תגמול ואף עושק של הסופרים, וכן לשחיקת תנאיהם של אנשי המקצוע הרבים בתחום הספרות – העורכים הספרותיים והלשוניים, המגיהים, הלקטורים, המתרגמים, המעצבים הגרפיים, המעמדים וכדומה, שרבים מהם תרים אחר פרנסה בתחומים נוספים או נוטשים את השוק לחלוטין.

אז לפתוח בימינו הוצאת ספרים בישראל זה אחד מההימורים הכלכליים הגרועים ביותר שאפשר לקחת, גם אם הוצאות בודדות בארץ עדיין עושות עבודה טובה, מעיזות בבחירותיהן ומצליחות איכשהו לשמור את הראש מעל המים. אך גם רשתות הספרים הן לא האשמות היחידות במצב – הן לא מרוויחות יותר מדי בעצמן. מיעוט הקונים גורם לכך שהספרים שהן מקדמות הם המיינסטרימיים ביותר (שירה, סיפורים קצרים וז'אנרי שוליים כמעט נכחדו מהחנויות), וחלקים מהחנויות מוסבים למוצרים "נחוצים" יותר מספרים, כמו מכשירי כתיבה, משחקים לילדים ואפילו סירים. אבל מהמאקרו־כלכלה אני שוב חוזר אליי, הסופר הממוצע לצורך העניין – מה עליי לעשות כשאני מסיים לכתוב ספר?

אין לכך תשובה חד־משמעית, אבל אנסה לעשות סדר. סופר מתחיל שזהו ספרו הראשון או השני נמצא במצב הגרוע ביותר – הסיכוי שהוצאה מסורתית תוציא את ספרו על חשבונה, כפי שקרה לי בעבר, הוא בימינו נמוך עד אפסי. סופרים מצליחים יוכלו בדרך כלל להמשיך להוציא ספרים בהוצאות הקיימות שלהן, אך להסתפק במקדמות ובתמלוגים מצומצמים שכמעט תמיד לא יאפשרו להם להתפרנס, בניגוד חד לעבר (סופרת מהשורה הראשונה סיפרה לי שבשנות התשעים היא קנתה בית בזכות ספר שכתבה!). השאלה היא מה יעשה סופר כמוני, שזהו ספרו הרביעי, ומכר בעבר כמה אלפי עותקים, מה שבימינו כבר נחשב הצלחה מתונה? אז סביר שאוכל להוציא אותו בהוצאה קטנה או בינונית, כנראה לאחר השתתפות כלשהי בהוצאות, וגם זה עם קצת מזל. אם לא היו לי עוקבים ויכולות שיווקיות, שהיום נדרשות מסופרים לא פחות מיכולת כתיבה, ייתכן שזה הכיוון שהייתי הולך אליו.

אבל אני בוחר שלא לשחק בשוק המעוות הזה. קל לצייר את זה באופן רומנטי, אבל האמת היא שזה לא מתוך אומץ יוצא דופן (או להבדיל פחד מדחייה), אלא פשוט כי אני יכול. בקמפיין ההדסטארט הקודם שלי, הספר שלי מכר כמו ספרים שיצאו בהוצאות, והרווחתי עליו הרבה יותר. עדיין מדובר בסכומים קטנים שלא מאפשרים אפילו פרנסה חלקית, אבל כמעט אף סופר לא כותב בשביל להתעשר. במקביל מכרתי את הספר דרך מפיץ גם ברשתות הספרים הגדולות, מהלך שאמנם לא היה הפסדי אך דרש ממני מעורבות רבה וכיתות רגליים שאני תוהה אם הצדיקו את עצמם. כך שאני עדיין מתלבט לגבי הכיוון הזה בספר הנוכחי, ונוטה כרגע שלא לעשות זאת.

מי שכבר מכיר את תהליך ההוצאה לאור ואת אנשי המקצוע הנכונים, יכול לעשות זאת בעצמו מבלי להידרש ללו"ז, לקו המערכתי או לבחירת הספקים של הוצאות הספרים, שהאינטרס שלהן לא תמיד חופף לאינטרס של הסופר. ברור שהאופציה העצמאית (מימון המונים ו/או מכירה ישירה) דורשת הרבה יותר השקעה בלוגיסטיקה ושיווק, דבר שנחסך מהסופר באופן חלקי כשהספר יוצא דרך הוצאת ספרים ראויה. אבל מכיוון שיש לי קהילה שאני שומר איתה על קשר, יכולות שיווקיות ונכונות להשקיע, האופציה הנכונה עבורי היא להוציא את "ג'וני בוי" באופן עצמאי. היא תאפשר לי לעבוד בזמן שלי, לעשות את הבחירות האומנותיות שלי, ולבחור בעצמי את אנשי המקצוע הטובים ביותר שיש בארץ.

רק 24 שעות עברו מההשקה הרשמית של הקמפיין להוצאת הספר "ג'וני בוי", ואנחנו כבר עומדים על 10,150 ש"ח (רבע מסכום היעד) מ-87 תומכים שרכשו יותר מ-100 ספרים. תודה רבה!