כבר כתבתי המון על הספר החדש שלי, אבל עוד לא פרסמתי שום דבר מתוך הספר עצמו.
עכשיו אתם יכולים לקרוא את הפרק הראשון שלו (הנוסח לפני עריכה ספרותית ולשונית):
א
עיניו החיוורות של המלך בחנו את עיניו החלושות של התינוק, שנח בשלווה בחיקה של אמו. הוא היה קטן וחסר ישע. האם הוא באמת יכול לסכן אותי, את המלך העליון? תהה לרגע, ואז נזכר שתינוקות טבעם לגדול.
הוא פנה הצידה והחל לשוטט בחדר השינה המרווח. כשהקיף את המיטה וחלף על פניו של אבי העולל, התעלם מראשו המורכן.
"אבא?" פנתה אליו האם הצעירה לבסוף, ונימה של חשש הסתננה לקולה.
הוא הסתובב לכיוונה הכללי אך לא יצר עמה קשר עין.
"ברשותך, היינו רוצים לחזור לאַנְשָאן בקרוב, לאחר שאתאושש מהלידה."
פניו הנוקשות של המלך אַסְטְיָאגֶס לא זעו.
"אנשיו של כַּנְבּוּזִי זקוקים להנהגתו," המשיכה הנסיכה מַנְדַנָא והחוותה בידה בזהירות לעבר בעלה, "ומן הראוי שבננו יגדל היכן שהוא עתיד לשלוט."
המלך התבונן לרגע בעיני הברקת של בתו היפהפייה. זיק של הפתעה נדלק בעיניו אך מייד כבה. הוא ניגש אליה, התיישב על מיטתה ונישק את מצחה. אז קם ויצא מהחדר, ללא אומר.
המלך אסטיאגס צעד במסדרונות הארמון. הוא עבר לצד תבליטים חצובים בסלע שקישטו את הקירות, שהציגו את חייליו עטורי הניצחון לצד העמים המובסים, את נכבדיהם של האחרונים מוסרים לו את דבר כניעתם, וכן את בני עמו צועדים בתהלוכה חגיגית לקראתו. על הקיר של גרם המדרגות שהוביל להיכל המלך היה מגולף אריה הנועץ את שיניו החדות בגבה של איילה.
המלך נכנס להיכלו המפואר. "הבא אליי את אַנְגָארֶס," פקד בקול חדגוני על שָלישו נמוך הקומה ונפוח הגרגרת, שסידר את גלימתו הסגולה בשעה שהמתין לו בכניסה. אסטיאגס עבר בין שני פסלי הספינקס האדירים שנבנו לכבודו, אשר השקיפו על ההיכל משני צדדיו. הוא טיפס במדרגות, התיישב לאיטו על כס המלכות הגדול והמוזהב, והמשיך להרהר בכובד ראש. משרתיו קפאו במקומם כפסלים ולא השמיעו אף הגה קל.
תוך זמן קצר הגיע מגיד העתידות להיכל. קומתו של אנגארס היתה שפופה, אף שעוד היה בגיל העמידה. הוא חבש כובע לבן ומעוגל שהסתיר את רוב פדחתו דלילת השיער. פניו היו בהירות וחולניות, עיניו קטנות וקרובות זו לזו, אפו חרוטי וסנטרו מחודד. הוא שירת בארמון קרוב לעשרים וחמש שנה, עוד מימיו של המלך הקודם, אומחישְתָר. כמו אביו לפניו, גם אסטיאגס האמין בנבואותיו ונהג להתייעץ עמו בעניינים כבדי משקל.
"המלך העליון," אמר מגיד העתידות והשתחווה לו עמוקות.
"השאירו אותנו לבד," פקד המלך על שומריו ומשרתיו, וכולם יצאו מההיכל במהירות ובשקט מופתי.
"חלמתי הלילה חלום נוסף," פתח אסטיאגס ברגע שהיו ביחידוּת.
מגיד העתידות התרומם וזקף את ראשו.
המלך הלם בחוזקה בידית הכס, והיה במכה כדי להרתיע את אנגארס ולגרום לו לקחת צעד אחד אחורה. "חשבתי שדי בסילוקה לאנשאן," סינן המלך בזעם כבוש למחצה. "אמרת לי שהשאתה למלך זוטר והרחקתה מאֶקְבָּטָנָה עשויות לדחות את התגשמות הנבואה."
"נבואות לא ניתן לבטל," השיב מגיד העתידות בזהירות. "ספר לי, מלכי, מה קרה בחלומך הלילה?"
אסטיאגס חרק את שיניו והסתכל במורת רוח על בן שיחו הדרוך. "גם הלילה חלמתי על הנסיכה," ענה לו לבסוף, "וגם הפעם היא שכבה עירומה על האדמה."
מגיד העתידות הביט בו בעניין וליקק בחטף את שפתו העליונה.
"ידיה היו פרושות לצדדים, עיניה היו עצומות והיא צחקה לעצמה. מתוך רחמה החלה לצמוח גפן, ששלחה ענפים ארוכים לכל כיוון."
אנגארס ספק את כפיו בדאגה והנהן בראשו.
"הגפן כיסתה את השדות במהירות עצומה וניתצה את כל הבתים בכפרים," המשיך המלך בתיאורו. "ואז היא ריסקה את הארמונות – לא רק באקבטנה, אלא גם בסרדיס ובבבל, בכל העולם. וכל אותה העת המשיכה מנדנא בצחוקה הרם, שהלך והתגבר."
"כן," אמר מגיד העתידות בארשת מדומה של צער. "הנבואה נכונה."
"התינוק יפיל אותי וייקח ממני את ממלכתי?"
"אין ספק."
"ומה לגבי כִּיָכְּסָרֶס?" חקר המלך על אודות גורל בנו, יורש העצר. "הוא יפיל גם אותו?"
"הנבואה מדברת רק עליך, המלך העליון."
המלך שתק לרגע. "האפשר שבכלל מדובר בסימן טוב?" הקשה על מגיד העתידות, "האין הגפן סימן לשגשוג ולשפע?"
"שגשוג ושפע, אך לא שלך."
"אז מה אפשר לעשות?"
"חייבים להיפטר מהתינוק," פסק מגיד העתידות, ושפתיו התפתלו כתולעים בשרניות.
"להרוג אותו?" שאל המלך, אף שהתשובה כבר היתה ברורה לו.
"כן, אין ברירה, אחרת הנבואה תתגשם."
המלך שוב שתק והביט בתסכול באיש הכפוף, שנראה משוכנע לחלוטין בקביעתו הקטלנית. "הבנתי את דבריך," אמר לו לבסוף, "דאג שיקראו להַרְפָּגוּס."
מגיד העתידות קד לעברו של המלך קידה עמוקה, הסתובב ויצא מההיכל.
המלך נותר יושב במקומו, ומחה את אגלי הזיעה שהחלו להצטבר על מצחו. הוא ידע היטב מהי ההחלטה שעליו לקבל, אך הלבטים שתקפוהו הפתיעו אותו בעוזם. הוא מעולם לא נטה לרגשנות, בלשון המעטה, כאשר נאלץ להכריע בשאלות של חיים ומוות. כבר מזמן הפסיק לספור כמה בני אדם הורה להוציא להורג בימי חלדו. עם זאת, הפעם היה הדבר שונה. התינוק הזה הוא דם מדמו. בתו האהובה עלולה להישבר מהמעשה, ואם תגלה שקרה באשמתו, לעולם לא תסלח לו.
הרפגוס נכנס להיכל. הוא היה גבר גבוה וחסון. שיערו היה דוקרני, מצחו רחב, עיניו כעופרת, פיו קפוץ ולסתו מרובעת. הוא כרע על ברכו השמאלית, הנגדית לנדן חרבו. "קראת לי, המלך העליון."
המלך סימן לו לקום. "מיניתי אותך לשר הצבא של ממלכתי," פתח.
"אכן, מלכי."
"כבשת בשבילי את מצודת אֶרֶבּוּנִי וחיסלת את אוּרָרְטוּ."
"למען תהילתך," אמר הרפגוס בקול יציב.
"יש לי בשבילך משימה נוספת שאין בה תהילה, אך יש בה חשיבות גדולה. יש לי אמון מלא בך שתוכל לבצעה."
"אעשה כל שתצווה, מלכי."
המלך השתהה מעט. "קח הלילה את בנה של הנסיכה והוצא אותו מהארמון."
"התינוק?" הגיב הרפגוס בהפתעה. "נכדך?"
"יש רק אחד כזה," השיב המלך בקוצר רוח. "קח אותו בלי שאיש ישים לב. רכב איתו הרחק, ורק כשתהיה בטוח לחלוטין שאיש אינו רואה אתכם, היפטר ממנו."
"להיפטר… להרוג אותו?"
"כן. קבור אותו במקום שבו נוכל למצוא אותו מאוחר יותר."
הרפגוס הרגיש בחילה פתאומית, ונלחם בעצמו לא לבטא את הזעזוע שחש.
המלך זיהה את סלידתו. "אולי זו אינה נראית לך משימה הראויה לשר צבא," הוא המשיך ונעץ בו מבט מקפיא, "אולם הכרחי שדווקא אתה תבצע אותה. רק עליך אני מסוגל לסמוך בעניין חשוב וסודי כל כך."
אף שטרם מלאו לו שלושים, נשא הרפגוס בתפקיד הבכיר ביותר בממלכת מָדַי, פרט למלך העליון ולכיכסרס, יורש העצר הצעיר. הוא לא היה בן אצילים, אלא גדל בכפר קטן בתנאים צנועים. בהיותו נער התגייס לצבא מדי, שם השתתף בקרבות רבים והתבלט בעיני מפקדיו וחבריו לנשק כבעל כשרון לחימה בלתי רגיל. הוא טיפס בסולם הדרגות, עד שנשלח להיות אחד משומרי ראשו של המלך העליון. בשנים שלאחר מכן, בהן הגיע לתפקיד סגן מפקד משמר המלך, הפך הרפגוס לחביבו של אסטיאגס, שהתרשם מיכולותיו הקרביות וממעשי גבורתו שנודעו למרחקים. המלך העליון שאל אותו לעיתים קרובות לדעתו בעניינים הצבאיים שעמדו על הפרק, בעיקר דיכוי מרידות של העמים הכבושים והרחבת גבולותיה הצפוניים של הממלכה. בסופו של דבר, במקום למנותו למפקד המשמר, קידם המלך את משרתו המועדף היישר לתפקיד שר הצבא. זו היתה פסגת שאיפותיו של הרפגוס, ואף שהסתייג בכל לבו מהפקודה האכזרית והשרירותית שקיבל, הוא ידע באותו רגע שעתידו מונח על הכף. "כן, מלכי," השיב באיפוק לפטרונו ומיטיבו.
"אל תאכזב אותי, הרפגוס," אמר המלך, ספק בהערכה ספק באיום.
"לא אאכזב אותך, מלכי."
שר הצבא השתחווה למלך ועזב את ההיכל הגדול. כשהשליש ניסה להיכנס להיכל, מיהר אסטיאגס לסלק אותו מעל פניו. המלך המשיך לשבת שעה ארוכה על הכס ובהה בהיכל השומם, שלם עם החלטתו אך נתון בעצב עמוק.
