"אושר בלי גבולות", מהדורת 2023

בספטמבר 2007 יצא "אושר בלי גבולות", משחק המחשב העלילתי שפיתחתי יחד עם אורי וכטל. הוא הצליח מעבר לכל מה שדמיינו – הורידו אותו כ-200 אלף איש (דוברי עברית בלבד!), סיקרו אותו בהרחבה בעיתונות, ובהמשך הוא נבחר כמשחק הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. אני עדיין מקבל מיילים מאנשים שאהבו את המשחק, ומדי פעם פונים אליי אנשים בוגרים (חלקם בני שלושים פלוס) ומספרים לי בהתלהבות שהם "גדלו" על המשחק, מה שמחמיא לי ומדאיג אותי כאחד.

לא מזמן יצר איתי קשר חברי הוותיק גל שמש, שהיה מעורב גם במשחק המקורי בעריכת וידאו; הוא הציע להטמיע במשחק כתוביות, שלא היו קיימות במקור, על מנת להנגיש אותו בצורה טובה יותר לשחקנים ותיקים וחדשים כאחד. גל עשה ימים כלילות של עבודת קודש ותיקונים במעמקי קוד המקור של המשחק, שנדרש לעבור שדרוג מקיף לגרסת המנוע שלשמחתנו כיום תומכת בהצגת טקסט בעברית. יחד עם חברי קבוצת "הרפתקה עברית", עומר כהן וניב באר, שגם מילאו תפקיד חשוב בבדיקות ובתיקוני הדקדוק בטקסט כדי להבטיח התאמה בין הנאמר לכתוב, גל הוסיף כתוביות בעברית לכל הדיאלוגים במשחק – וכל זה בהתנדבות! אבל זה לא הכול – על הדרך הוא גם ערך מחדש את קבצי הסאונד ותיקן באגים. ואולי הכי חשוב, סידר שאושר יילך הפעם מהר יותר ברחובות העיר…

אז בדיוק 16 שנה אחרי יציאתו, אנחנו שמחים להודיע על שחרור גרסה מעודכנת של "אושר בלי גבולות"! הייתי מעורב בעצמי בבדיקות של הגרסה החדשה, ותנו לי להגיד לכם, זה באמת משחק פצצה. הוא כמובן מיושן מכל מיני בחינות אבל עדיין קורע, אקטואלי וכמובן חינמי.

אתם מוזמנים להוריד כאן את הגרסה החדשה של המשחק.

"אושר בלי גבולות" לא דורש הרשמה או התקנה. כדי להריץ אותו, פשוט פתחו את הקובץ המכווץ שהורדתם והריצו את Osher. בתיקייה תוכלו למצוא גם מדריך כיצד משחקים ופתרון למשחק, שאני ממליץ להשתמש בו בכל פעם שאתם נתקעים – מה לעשות, כבר אין לנו את הסבלנות שהייתה לנו ב-2007…

לא יודעים על מה המשחק? קראו את ערך הוויקיפדיה שלו.

תודה רבה לגל, עומר וניב – וכמובן לאורי, שותפי ליצירה!

המלך צ'ינגיס השני?

או: למה (כנראה) לא אכתוב ספר המשך ל"המלך צ'ינגיס הראשון".

רבים אמרו לי ש"המלך צ'ינגיס הראשון" הוא הספר הכי טוב שכתבתי, ואני נוטה להסכים איתם. הוא לא מושלם, כמובן, אבל השקעתי בו יותר מהלב והאופי שלי מאשר כל פרויקט אחר. כש"צ'ינגיס" יצא בשנת 2016 הוא הצליח מעבר לציפיותיי וקיבל תשבוחות מקיר לקיר מגורמים "אובייקטיביים", דהיינו סופרים ומבקרי ספרות שלא חייבים לי כלום. זמן לא רב לאחר יציאתו התחלתי לעבוד על מבנה לספר ההמשך, די סיימתי אותו ואפילו כתבתי את שני הפרקים הראשונים. אבל אז נטשתי את הפרויקט לטובת "כורש הנסיך האחרון", וגם אם היו לי כמה הרהורי חרטה לאורך השנים, סביר להניח שכבר לא אכתוב אותו לעולם.

למה? יש לכך שלוש סיבות עיקריות:

  1. השיקול המסחרי – "צ'ינגיס" הראשון מכר מספר ארבע־ספרתי, גם במהדורה העברית וגם שנים לאחר מכן כשתורגם והיה רב־מכר באמאזון לתקופה קצרצרה. עם זאת, הוא לא היה הצלחה כלכלית ברמה שאפשר להתפרנס ממנה חלקית, ולא היה ליגיון של מעריצים שמחכים לספר המשך. סביר שרוב מי שקרא את הספר הראשון היה קורא גם אותו, אבל הוא היה מוכר כמוהו או פחות (גם אם היה יוצר בו עניין מחודש כלשהו), ובנוסף היה עניין לא פתור של זכויות ההפצה שהיה מקשה עליי למכור אותם יחד. עם זאת, זה היה השיקול הכי פחות חשוב מבחינתי, מעולם לא כתבתי בשביל הכסף.
  2. פוליטיקלי קורקט – התחלתי לכתוב את "צ'ינגיס" הראשון בשנת 2013, ועכשיו אנחנו כמעט עשור לאחר מכן. המון השתנה בעולם מבחינת ייצוגים ופוליטיקת זהויות, וטוב שכך. מהמקום הפריווילגי שלי, אני הכי בעד ליברליזם ואינקלוסיביות ומי־טו ושיוויון זכויות לכולם, אבל למרות מעלותיו הרבות, המלך צ'ינגיס הכי לא. הוא שמרן ופרימיטיבי ושוביניסט וכופה את רצונו על ממלכה שכזאת. מה שעבר בספר הראשון בהומור כנראה לא היה עובר בספר השני, שאמור היה להיות קיצוני יותר. שניים מקווי העלילה המרכזיים שלו הם בחירתה של מלכה חדשה (שילוב של תחרות יופי מהאייטיז וסיפורי אלף לילה ולילה); ויציאתו מהארון של בנו של צ'ינגיס, יורש העצר של הממלכה. בשביל לכתוב אותם כמו שצריך הייתי צריך לעבור בשדה מוקשים, ובסוף עוד לספוג אש מכל הכיוונים. אנחנו צוחקים מהמתועב, מהגס ומהמיושן, ובתרבות שבה יש רגישות כל כך גבוהה והתנגדות כל כך חריפה לערכים של "פעם" (גם אם מוצדקת בחלקה הגדול), הייתי מתקשה מאוד להתעסק בנושאים נפיצים בצורה הומוריסטית ועוד לצאת מזה בשלום. אולי אפילו מהפוסט הזה לא אצא בשלום?
  3. זה לא זה – בתחילת שנות העשרים שלי יצאתי עם מישהי, ואחרי כמה חודשים היא נפרדה ממני בטענה ש"זה לא זה". התקשיתי להבין מה בדיוק לא "זה" בינינו, אחרי הכול היה לנו נחמד ועשינו חיים. אבל הסיבה העיקרית ש"המלך צ'ינגיס השני" הוקפא לפרק זמן בלתי מוגבל היא בדיוק זו – הוא פשוט לא היה "זה". היה לי נעים וכיף לחזור לעולם ולדמויות שבניתי באהבה רבה בספר הראשון, אבל בשלב מסוים הייתי צריך להודות בפני עצמי שספר ההמשך לא יתעלה עליו בשום מובן. חשתי כאילו אני כותב פאן־פיקשן לעצמי, ושעם כל האהבה לדמויות והרצון להמשיך את הסיפור שלהן, יהיה מרגש יותר לצאת למסע חדש לחלוטין.

אז את ספר ההמשך כנראה כבר לא אכתוב. קראתם את הספר הראשון ואתם רוצים לדעת מה קורה בהמשך דרכם של צ'ינגיס, טוראן וטטיאנה? אם תבחרו את החבילה הדיגיטלית בקמפיין ההדסטארט (תשורה מאוד underrated בשם "99 כדורים פורחים"), תקבלו תקציר מלא של העלילה ואת שני הפרקים הראשונים של "המלך צ'ינגיס השני"!

אחכה לך – השיר של ג'וני בוי!

מכירים את זה שמשהו מתגשם בדיוק, אבל בדיוק כמו שחלמתם?

זה מה שקרה לי בימים האחרונים עם "אחכה לָךְ" – השיר של ג'וני בוי!

ג'וני, גיבור הספר החדש שלי, הוא זמר של להיט אחד. אמנם יש לו שירים נוספים כמו "לעולם לא אשבור את ליבך" או הדואט הדביק "ביחד בשבילך", לו קראתי על שם מועדון הצרכנות של ההסתדרות… אבל כולם מכירים אותו רק בזכות "אחכה לך".

בזמן שכתבתי את הספר דמיינתי איך השיר "אחכה לך" (כביכול תרגום של "I’ll Be Waiting") אמור להישמע. היה לי ברור שזה שיר פופ אייטיזי עמוס סינתיסייזרים עם מילים אופטימיות ומטופשות. אז התחלתי לזמזם מנגינה, והתחלתי לכתוב לה מילים, והתחלתי ליצור לה פלייבק… אגב, זו לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה בזמן כתיבת ספר – ברומן הראשון שלי, "המלך צ'ינגיס הראשון", להקת אייטיז דימיונית מופיעה באחד הפרקים עם להיטה הדימיוני "חם ברחובות", שיר שבסופו של דבר כתבתי במלואו ואף ביצעתי.

אפשר להתווכח על יכולות השירה שלי, אבל מה שבטוח, הקול הנמוך שלי לא מאוד צלול ופופי. לכן, אחרי שעיבדתי את השיר פניתי לחברי הקרוב רועי סלמן, שמעבר להיותו סופר מוכשר ("כמעט שם", "באמצע הרחוב") הוא גם זמר־יוצר עם כמה אלבומים מאחוריו. גם אם זה ממש, אבל ממש לא הסגנון הרגיל שלו, רועי מייד הסכים לשיר את השיר בתור "ג'וני בוי".

אבל זה לא נגמר בזה. בספר יש התייחסות לזמרות ליווי, וחשבתי שרצוי להקליט לפחות אחת כזאת. כאחת שהפליאה בשירתה בערבי קריוקי שהשתתפנו בהם יחד, הצעתי את התפקיד לחברתי עינב בכר, שגם היא הייתה אדיבה מספיק לזרום עם השטויות שלי. הקלטתי אותה לפני כמה ערבים עושה קולות שונים, ובסוף היא נשמעת לבדה כמו חצי להקת גוספל!

אז אחרי כל ההקדמה הזאת, הנה השיר: https://www.youtube.com/watch?v=Dj2vuGfBbKI

 

מחקר לספר

מחקר לספר.

גיבוש המבנה לרומן הוא בעיניי הסוגיה הכי קריטית בכתיבת סיפורת, אפילו יותר מהכתיבה והעריכה. תמיד התקשיתי להבין כותבים שמחליטים לאלתר עלילה תוך כדי כתיבת הספר שלהם בלי לראות מראש את התמונה המלאה. כתבתי לפני חמש שנים מאמר שלם על גיבוש מבנה עלילתי, אבל בקושי התייחסתי לשלב חשוב ביותר שחופף לו: המחקר.

מטבע הדברים, היקף המחקר המקדים שיש לבצע לקראת (יותר לקראת, פחות במהלך) כתיבת ספר תלוי בז'אנר וברמת ההיכרות שלכם ככותבים עם הנושא שאתם עוסקים בו. אם הספר שלכם קורה כאן ועכשיו, המחקר מוגבל לבדיקת עובדות שקשורות בעלילה. אבל בתור חובב אסקפיזם אני נדרש למחקרים הרבה יותר מקיפים כדי לשמור על האמינות הפנימית של הספר.

כשכתבתי על כורש הגדול, הייתי צריך לחקור במשך תקופה ארוכה את המצב הגאו־פוליטי והאופן שבו אנשים חיו בפרס וסביבותיה לפני 2,600 שנה, אחרת כל מי שיש לו מושג בתחום ישר היה קולט שאין לי מושג מהחיים שלי. כשכתבתי על המלך צ'ינגיס הראשון, הייתי צריך לקרוא על היסטוריה של דיקטטורים ועל מדינות נידחות כמו טורקמניסטן. גם הספר הנוכחי שלי, "ג'וני בוי", שעוסק בתחומים שהכרתי מראש הרבה יותר טוב, דרש מחקר מטורף. המחקר המקדים ויצירת המבנה חשובים בשביל שהספר לא "יילך לאיבוד" בדרך, ולא פחות חשוב, כדי שלא נצטרך להיתקע כל פעם בכתיבה עצמה כדי לברר אם עניין כזה או אחר הוא סביר בעולם בו מתרחשת העלילה.

כל זה אולי נשמע תובעני ומעיק, אבל האמת שזה אחד השלבים החביבים עליי בכתיבת ספרים. אני אוהב ללמוד על נושאים שאני לא מכיר ולהעמיק בנושאים שאני כן מכיר, וההתאבססות הזו על נושאי הכתיבה שלי לא רק גורמת לכך שאני לא כותב עליהם שטויות, אלא גם נותנת לי רעיונות נוספים לעלילה עצמה. לקראת הספר הזה קראתי המון אוטוביוגרפיות וצפיתי בסרטים על כוכבי פופ ורוק, ובהתאם שאלתי מהם כמה רעיונות והתרחשויות שמתאימים לסיפור שאני רוצה לספר.

עם זאת, המחקר היה הרבה יותר רחב מזה. חקרתי מראש כל נושא שקשור בעלילת הספר המתגבשת – איך זה היה לחיות בשנות השמונים בבריטניה, איך זה להיות אלכוהוליסט, איך זה להופיע בפני קהל, וכן הלאה. מעבר למה שכבר ידעתי או חוויתי, המחקר התבסס על קריאה מרובה, שיחות עם אנשים, וגם חפירה מרובה בשרשורי Reddit, שהם מקור נהדר ללמידה על חוויות של אחרים. אז כשתקראו את "ג'וני בוי", אני מקווה (ומאמין) שלא תמצאו בו פאקים באמינות 😊

ישראל היום, לפני כמה ימים

להתראיין זה נחמד, להתראיין לאיילת קליין כהן מישראל היום זה נחמד כפליים, ולהתראיין לאותה כתבה עם חברי הטוב רועי סלמן זה נחמד בשלישית. אני מופיע בסוף הכתבה הזאת.
והרי לכם כותרת: זה ייקח עוד הרבה מאוד זמן, אבל יהיה לי עוד ספר!

חצי שנה לכורש

"כורש הנסיך האחרון" ראה אור לפני חצי שנה. קשה לי להאמין שעבר מאז כל כך *מעט* זמן, כי זה מרגיש לי הרבה יותר.

סיימתי לכתוב את הספר כשנתיים לפני שיצא, וכשזה קרה סוף סוף, אחרי הרבה מהמורות בדרך, כבר הייתי בסטייט אוף מיינד שונה. הייתי עמוק בתכנון הספר הבא, וכמעט שכחתי את הספר ההוא שכתבתי פעם.

שלא תבינו לא נכון: אני בהחלט גאה ב"כורש". קמפיין ההדסטארט שלו הצליח מעבר למצופה; הוא מכר היטב כמו ספרי הקודם שיצא בהוצאה וגם יותר מרוב הספרים שיוצאים בהוצאות הגדולות; וזכה לביקורות משבחות (חוץ מאחת) באמצעי התקשורת ובקרב הקוראים. "כורש" היה אמנם פחות אישי עבורי מ"צ'ינגיס", אבל לדעתי מהודק ומהוקצע יותר. הוא החזיק עד לאחרונה במבצעים הראשיים של סטימצקי וצומת ספרים – סוג של נס בשביל ספר שיצא באופן עצמאי, וכמעט נצח במונחים של ישראל, בה יוצאים כל חודש יותר מ-600 (!) ספרים חדשים.

אולי זו הבעיה. כל כך הרבה אנשים כותבים, וכל כך מעט קוראים. אפילו אני מעדיף לאחרונה לבהות אחרי יום עבודה ארוך בפייסבוק או בטראש טלוויזיוני, מאשר "להתאמץ" לקרוא ספר טוב. זה הופך להיות משהו מיושן ושולי יחסית, כפי שקרה לתיאטרון או למוזיקה קלאסית. וחבל שכך, כי כשבאמת מתחברים לספר, אין פורמט שיכול כמוהו לפתח את החשיבה ולהסעיר את הדימיון.

הנחתי בינתיים את הספר הבא בצד. אני לא יודע אם אי פעם אכתוב אותו – בניגוד לעבר, זה לא בוער בי עכשיו. אני נהנה לדמיין את העלילה ובאופן תיאורטי רוצה להשלים אותו, אבל בתכל'ס לא מוכן להקרבה העצומה שדורשת כתיבת רומן, בין אם זה על חשבון "החיים האמיתיים" ובין אם זה בסחיטה הרגשית שהיא מחייבת. גם זמן פנוי בהחלט חסר לי כרגע, אבל גם כשהיה לי, נזהרתי שלא להיכנס שוב לפרויקט "שואב" כל כך. מה גם שהספר הבא, אם אי פעם יראה אור (ואני רוצה לחשוב שכן), יהיה עוד פחות מיינסטרימי מהקודמים. אז בשביל מה? אלפי שעות עבודה שיסתכמו ברווח של כמה אלפי שקלים, וכמה אלפי קוראים במקרה הטוב?

אני יודע שאני בר מזל ושיש הרבה סופרים שרק חולמים על זה, אבל לא בטוח שזה המקום שלי יותר. תמיד קראתי ותמיד אקרא, אבל ייתכן שזמן הכתיבה שלי עבר. לפחות לעת עתה.

יאיר בן־חור

אני לרוב לא מעלה פוסטים על אנשי מקצוע – משתדל לא לעשות איפה ואיפה – אבל המקרה הזה באמת יוצא דופן. הגעתי בספרי החדש לשלב עריכת הלשון, והתלבטתי ארוכות למי לפנות. היו לי "צרות טובות" – לא מעט מחבריי הם עורכי לשון – כולם מקצוענים שהיו עושים עבודה טובה. חשבתי שגם לא תהיה כמעט עבודה בהקשר הזה, כי אני קפדן ובקיא יחסית ברזי השפה העברית. לבסוף פניתי ליאיר בן־חור, לא רק כי ידעתי שהוא עורך לשון מנוסה ומוערך, אלא בעיקר כי הוא עזר לי בספר הקודם לא מעט ולגמרי בהתנדבות, וחשבתי שמן הראוי להחזיר לו טובה. אחרי שבועיים של עבודה אינטנסיבית, אני יכול לומר שלא יכולתי לעשות בחירה טובה יותר. יאיר לא רק ניכש "באגים" או ניקד מילים מסוימות, אלא שידרג משמעותית את כל הטקסט ברמה הסגנונית. הוא היה סופר-תגובתי, נחמד בטירוף וממש נתן מעצמו, הרבה מעבר למה שהיה חייב. אז תודה רבה, יאיר!

הפרק הראשון

כבר כתבתי המון על הספר החדש שלי, אבל עוד לא פרסמתי שום דבר מתוך הספר עצמו.

עכשיו אתם יכולים לקרוא את הפרק הראשון שלו (הנוסח לפני עריכה ספרותית ולשונית):

א

עיניו החיוורות של המלך בחנו את עיניו החלושות של התינוק, שנח בשלווה בחיקה של אמו. הוא היה קטן וחסר ישע. האם הוא באמת יכול לסכן אותי, את המלך העליון? תהה לרגע, ואז נזכר שתינוקות טבעם לגדול.

הוא פנה הצידה והחל לשוטט בחדר השינה המרווח. כשהקיף את המיטה וחלף על פניו של אבי העולל, התעלם מראשו המורכן.

"אבא?" פנתה אליו האם הצעירה לבסוף, ונימה של חשש הסתננה לקולה.

הוא הסתובב לכיוונה הכללי אך לא יצר עמה קשר עין.

"ברשותך, היינו רוצים לחזור לאַנְשָאן בקרוב, לאחר שאתאושש מהלידה."

פניו הנוקשות של המלך אַסְטְיָאגֶס לא זעו.

"אנשיו של כַּנְבּוּזִי זקוקים להנהגתו," המשיכה הנסיכה מַנְדַנָא והחוותה בידה בזהירות לעבר בעלה, "ומן הראוי שבננו יגדל היכן שהוא עתיד לשלוט."

המלך התבונן לרגע בעיני הברקת של בתו היפהפייה. זיק של הפתעה נדלק בעיניו אך מייד כבה. הוא ניגש אליה, התיישב על מיטתה ונישק את מצחה. אז קם ויצא מהחדר, ללא אומר.

המלך אסטיאגס צעד במסדרונות הארמון. הוא עבר לצד תבליטים חצובים בסלע שקישטו את הקירות, שהציגו את חייליו עטורי הניצחון לצד העמים המובסים, את נכבדיהם של האחרונים מוסרים לו את דבר כניעתם, וכן את בני עמו צועדים בתהלוכה חגיגית לקראתו. על הקיר של גרם המדרגות שהוביל להיכל המלך היה מגולף אריה הנועץ את שיניו החדות בגבה של איילה.

המלך נכנס להיכלו המפואר. "הבא אליי את אַנְגָארֶס," פקד בקול חדגוני על שָלישו נמוך הקומה ונפוח הגרגרת, שסידר את גלימתו הסגולה בשעה שהמתין לו בכניסה. אסטיאגס עבר בין שני פסלי הספינקס האדירים שנבנו לכבודו, אשר השקיפו על ההיכל משני צדדיו. הוא טיפס במדרגות, התיישב לאיטו על כס המלכות הגדול והמוזהב, והמשיך להרהר בכובד ראש. משרתיו קפאו במקומם כפסלים ולא השמיעו אף הגה קל.

תוך זמן קצר הגיע מגיד העתידות להיכל. קומתו של אנגארס היתה שפופה, אף שעוד היה בגיל העמידה. הוא חבש כובע לבן ומעוגל שהסתיר את רוב פדחתו דלילת השיער. פניו היו בהירות וחולניות, עיניו קטנות וקרובות זו לזו, אפו חרוטי וסנטרו מחודד. הוא שירת בארמון קרוב לעשרים וחמש שנה, עוד מימיו של המלך הקודם, אומחישְתָר. כמו אביו לפניו, גם אסטיאגס האמין בנבואותיו ונהג להתייעץ עמו בעניינים כבדי משקל.

"המלך העליון," אמר מגיד העתידות והשתחווה לו עמוקות.

"השאירו אותנו לבד," פקד המלך על שומריו ומשרתיו, וכולם יצאו מההיכל במהירות ובשקט מופתי.

"חלמתי הלילה חלום נוסף," פתח אסטיאגס ברגע שהיו ביחידוּת.

מגיד העתידות התרומם וזקף את ראשו.

המלך הלם בחוזקה בידית הכס, והיה במכה כדי להרתיע את אנגארס ולגרום לו לקחת צעד אחד אחורה. "חשבתי שדי בסילוקה לאנשאן," סינן המלך בזעם כבוש למחצה. "אמרת לי שהשאתה למלך זוטר והרחקתה מאֶקְבָּטָנָה עשויות לדחות את התגשמות הנבואה."

"נבואות לא ניתן לבטל," השיב מגיד העתידות בזהירות. "ספר לי, מלכי, מה קרה בחלומך הלילה?"

אסטיאגס חרק את שיניו והסתכל במורת רוח על בן שיחו הדרוך. "גם הלילה חלמתי על הנסיכה," ענה לו לבסוף, "וגם הפעם היא שכבה עירומה על האדמה."

מגיד העתידות הביט בו בעניין וליקק בחטף את שפתו העליונה.

"ידיה היו פרושות לצדדים, עיניה היו עצומות והיא צחקה לעצמה. מתוך רחמה החלה לצמוח גפן, ששלחה ענפים ארוכים לכל כיוון."

אנגארס ספק את כפיו בדאגה והנהן בראשו.

"הגפן כיסתה את השדות במהירות עצומה וניתצה את כל הבתים בכפרים," המשיך המלך בתיאורו. "ואז היא ריסקה את הארמונות – לא רק באקבטנה, אלא גם בסרדיס ובבבל, בכל העולם. וכל אותה העת המשיכה מנדנא בצחוקה הרם, שהלך והתגבר."

"כן," אמר מגיד העתידות בארשת מדומה של צער. "הנבואה נכונה."

"התינוק יפיל אותי וייקח ממני את ממלכתי?"

"אין ספק."

"ומה לגבי כִּיָכְּסָרֶס?" חקר המלך על אודות גורל בנו, יורש העצר. "הוא יפיל גם אותו?"

"הנבואה מדברת רק עליך, המלך העליון."

המלך שתק לרגע. "האפשר שבכלל מדובר בסימן טוב?" הקשה על מגיד העתידות, "האין הגפן סימן לשגשוג ולשפע?"

"שגשוג ושפע, אך לא שלך."

"אז מה אפשר לעשות?"

"חייבים להיפטר מהתינוק," פסק מגיד העתידות, ושפתיו התפתלו כתולעים בשרניות.

"להרוג אותו?" שאל המלך, אף שהתשובה כבר היתה ברורה לו.

"כן, אין ברירה, אחרת הנבואה תתגשם."

המלך שוב שתק והביט בתסכול באיש הכפוף, שנראה משוכנע לחלוטין בקביעתו הקטלנית. "הבנתי את דבריך," אמר לו לבסוף, "דאג שיקראו להַרְפָּגוּס."

מגיד העתידות קד לעברו של המלך קידה עמוקה, הסתובב ויצא מההיכל.

המלך נותר יושב במקומו, ומחה את אגלי הזיעה שהחלו להצטבר על מצחו. הוא ידע היטב מהי ההחלטה שעליו לקבל, אך הלבטים שתקפוהו הפתיעו אותו בעוזם. הוא מעולם לא נטה לרגשנות, בלשון המעטה, כאשר נאלץ להכריע בשאלות של חיים ומוות. כבר מזמן הפסיק לספור כמה בני אדם הורה להוציא להורג בימי חלדו. עם זאת, הפעם היה הדבר שונה. התינוק הזה הוא דם מדמו. בתו האהובה עלולה להישבר מהמעשה, ואם תגלה שקרה באשמתו, לעולם לא תסלח לו.

הרפגוס נכנס להיכל. הוא היה גבר גבוה וחסון. שיערו היה דוקרני, מצחו רחב, עיניו כעופרת, פיו קפוץ ולסתו מרובעת. הוא כרע על ברכו השמאלית, הנגדית לנדן חרבו. "קראת לי, המלך העליון."

המלך סימן לו לקום. "מיניתי אותך לשר הצבא של ממלכתי," פתח.

"אכן, מלכי."

"כבשת בשבילי את מצודת אֶרֶבּוּנִי וחיסלת את אוּרָרְטוּ."

"למען תהילתך," אמר הרפגוס בקול יציב.

"יש לי בשבילך משימה נוספת שאין בה תהילה, אך יש בה חשיבות גדולה. יש לי אמון מלא בך שתוכל לבצעה."

"אעשה כל שתצווה, מלכי."

המלך השתהה מעט. "קח הלילה את בנה של הנסיכה והוצא אותו מהארמון."

"התינוק?" הגיב הרפגוס בהפתעה. "נכדך?"

"יש רק אחד כזה," השיב המלך בקוצר רוח. "קח אותו בלי שאיש ישים לב. רכב איתו הרחק, ורק כשתהיה בטוח לחלוטין שאיש אינו רואה אתכם, היפטר ממנו."

"להיפטר… להרוג אותו?"

"כן. קבור אותו במקום שבו נוכל למצוא אותו מאוחר יותר."

הרפגוס הרגיש בחילה פתאומית, ונלחם בעצמו לא לבטא את הזעזוע שחש.

המלך זיהה את סלידתו. "אולי זו אינה נראית לך משימה הראויה לשר צבא," הוא המשיך ונעץ בו מבט מקפיא, "אולם הכרחי שדווקא אתה תבצע אותה. רק עליך אני מסוגל לסמוך בעניין חשוב וסודי כל כך."

אף שטרם מלאו לו שלושים, נשא הרפגוס בתפקיד הבכיר ביותר בממלכת מָדַי, פרט למלך העליון ולכיכסרס, יורש העצר הצעיר. הוא לא היה בן אצילים, אלא גדל בכפר קטן בתנאים צנועים. בהיותו נער התגייס לצבא מדי, שם השתתף בקרבות רבים והתבלט בעיני מפקדיו וחבריו לנשק כבעל כשרון לחימה בלתי רגיל. הוא טיפס בסולם הדרגות, עד שנשלח להיות אחד משומרי ראשו של המלך העליון. בשנים שלאחר מכן, בהן הגיע לתפקיד סגן מפקד משמר המלך, הפך הרפגוס לחביבו של אסטיאגס, שהתרשם מיכולותיו הקרביות וממעשי גבורתו שנודעו למרחקים. המלך העליון שאל אותו לעיתים קרובות לדעתו בעניינים הצבאיים שעמדו על הפרק, בעיקר דיכוי מרידות של העמים הכבושים והרחבת גבולותיה הצפוניים של הממלכה. בסופו של דבר, במקום למנותו למפקד המשמר, קידם המלך את משרתו המועדף היישר לתפקיד שר הצבא. זו היתה פסגת שאיפותיו של הרפגוס, ואף שהסתייג בכל לבו מהפקודה האכזרית והשרירותית שקיבל, הוא ידע באותו רגע שעתידו מונח על הכף. "כן, מלכי," השיב באיפוק לפטרונו ומיטיבו.

"אל תאכזב אותי, הרפגוס," אמר המלך, ספק בהערכה ספק באיום.

"לא אאכזב אותך, מלכי."

שר הצבא השתחווה למלך ועזב את ההיכל הגדול. כשהשליש ניסה להיכנס להיכל, מיהר אסטיאגס לסלק אותו מעל פניו. המלך המשיך לשבת שעה ארוכה על הכס ובהה בהיכל השומם, שלם עם החלטתו אך נתון בעצב עמוק.

 

איראניום מועשר

התארחתי בפודאקסט המעולה של ד"ר תמר עילם גינדין על איראן.
זה הראיון הכי ארוך שהיה לי אי פעם (הביס בקלילות כשעה שהיתה על "המלך צ'ינגיס הראשון" ברשת א').
דיברנו כמובן על הספר החדש, על פרס העתיקה, על ספרים ועל מימון המונים.
האזינו לפרק!

פרק 53 | כורש (הנסיך האחרון?) | עם יונתן ילון

הסרטון להדסטארט – טייק 2

אתמול סיפרתי לכם כיצד נגנז התסריט הראשוני שכתבתי עבור הסרטון לקמפיין של הספר שלי בהדסטארט. בעקבות ההערות של שחר [תיוג] חשבתי על קונספט קצת פחות חבוט: דיאלוג בין שחקן-כביכול שבא להקריא קטעים מהספר שלי – ובין הצלמת, חברתי-כביכול שהבטיחה לי לדאוג להכנת הסרטון. כך המידע יימסר לצופים באופן יותר אלגנטי ובעיקר ויזואלי, וגם תהיה לי הזדמנות לצחוק קצת על עצמי באמצעות השחקן שכביכול לא מכיר אותי.

כתבתי את התסריט ושלחתי גם אותו לשחר. הוא חשב שהתסריט החדש עדיף על הקודם, אך הצביע על מלכוד: אם אני אשחק את השחקן שמקריא, מי שכבר מכיר אותי יתקשה להבין שאני משחק מישהו אחר ולא את עצמי. ואם מישהו אחר ישחק את השחקן שמקריא, אני לא אופיע בסרטון, ואז אאבד את החיבור האישי עם מי שכבר מכיר אותי. בקיצור, הוא שלח אותי שוב לעשות שיעורי בית ולכתוב את הגרסה השלישית, זו שלבסוף צולמה ושאותה אתם מכירים. בכל אופן, הנה הגרסה השנייה שנפסלה:

[דיאלוג בין המקריא והצלמת]
"מוכן?"
"תגידי, אין לו איזה חבר שחקן שיכול להקריא את השני קטעים האלה?"
"הבטחתי לו שאתה תעשה את זה."
"טוב, נו. עושים את זה זריז, ואז אנחנו רואים פרק."
"סבבה."
"את מצלמת?"
"כל הזמן."
"אוקיי. 'עיניו החיוורות של המלך בחנו את עיניו החלושות של התינוק, שנח בשלווה בחיקה של אמו. הוא היה קטן וחסר ישע. האם הוא באמת יכול לסכן אותי, את המלך העליון? תהה לרגע, ואז נזכר שתינוקות טבעם לגדול.' התינוק הזה הוא הגיבור של הספר?"
"נראה לי."
"מלחיץ." [הופך את הדף] "רגע, מה שכתוב פה זה כאילו הכריכה האחורית?"
"את זה אתה לא חייב להקריא."
[מקריא בכל מקרה, אבל לא בדרמטיות] "'רומן היסטורי למבוגרים על כורש, המלך הפרסי, מלידתו ועד עלייתו לכס המלכות. סיפור ההתבגרות של כורש, המבוסס על כתבי ההיסטוריונים, הוא סיפור אפי על אהבה, הקרבה וגבורה. הוא ייקח את הקוראים 2,600 שנה אחורה, אל המאורעות שהובילו ל'הצהרת כורש' ולשיבת ציון מגלות בבל, כלומר הסיבה לכך שאנחנו פה. הרומן נכתב על ידי יונתן יעלון…"
"ילון."
"נו, זה מה שאמרתי… זה החבר שלך."
"כן."
"'שכתב עד כה ספר סיפורים קצרים, משחק מחשב עלילתי, ורומן הרפתקאות בשם 'המלך צ'ינגיס הראשון'… לא שמעתי עליו."
"דווקא הצליח יפה."
"אוקיי, אם את אומרת." [חוזר להקריא] "הוא חתם על חוזה להוצאת הספר החדש עם הוצאת ספרים, שלאחר מכן לא קיימה אותו, ואז כבר היתה לו בעיה למצוא הוצאה אחרת'… בלה בלה בלה, לא מעניין. 'עכשיו הוא משיק קמפיין מימון המונים ומבקש מהקוראים להזמין מראש את הספר כדי לאפשר לו להוציא אותו באופן עצמאי…' חחח. נשמע לוזר, החבר שלך."
"עזוב את זה עכשיו, תקריא את הקטע השני."
"'הצבא הפרסי המשיך להתקדם ונעצר במרחק ביטחון מטווח קשתי האויב. כורש וחבריו הביטו בהשתאות בים החיילים המדיים שמילאו את המישור הרחב שהפריד ביניהם ובין אֶקְבָּטָנָה. 'יש להם עדיפות מספרית של עשרה לאחד על חיילינו,' נתן אָרְיָאסְפַּה דרור לחששותיהם, 'עם כל הכבוד, זה לא יחס שאפשר לנצח.'
'כאן הסיפור הזה ייגמר בכל מקרה,' פסק כורש בנחרצות.
'אנחנו עדיין יכולים לחזור,' ניסתה פנטאה בשנית.
כורש הסתכל עליה בקשיחות. 'אם נעזוב עכשיו, לעולם לא נהיה בני חורין.' הוא סובב את סוסו ופנה אל החיילים. 'פרס!' צעק לעברם, 'פרס!'
'פרס! פרס!' ענו לו רבבות החיילים, תחילה בהיסוס ולאחר מכן בקריאות קצובות. 'יחי המלך! יחי כורש הגדול!'.
זה דווקא יותר מעניין." [הופך עמוד] "איפה ההמשך?"
"הספר עוד לא יצא."
"אה, והוא ייצא רק אם הבחור יגייס את הכסף?"
"בדיוק."
"תחמן, החבר שלך. את יודעת איך נגמר? הם מנצחים בסוף?"
"מקווה."
"וואטאבר. יש לך את זה? עכשיו אפשר לראות 'משחקי הכס'?"
"כן, יצא סבבה."
[קם ויוצא מהפריים, שומעים אותו אומר]: "מגייסים כסף בשביל ספר… נגמרו הבעיות בעולם?"

לרכישת הספר ותמיכה בקמפיין: http://bit.ly/2Z6wqfR