הנפיחה שלא היתה

אזהרה: ספוילר מינורי בהמשך הפוסט.

באחד הפרקים המאוחרים בכתב היד, הופיעה סצנה קומית שעורך הספר, יותם שווימר, מחק בלי להתבלבל:

"הדרך התמשכה והתמשכה, וטוראן ניחש כי עברו כשעתיים מאז שיצאו מהבסיס. בלי קשר לכלום, תקע המלך נפיחה אימתנית. היא נשמעה כתרועת אֵבֶל של חצוצרה. עד מהרה התפשט ריח עז ודוחה ברחבי האמבולנס. "איף," סינן המלך ונופף בידו בפראות כדי להרחיק את הסירחון. הוא נעץ מבט זועם במאבטח שישב לידו. "זה אתה עשית?" חקר אותו בטון מאשים. "מה פתאום!" הזדעק המאבטח בפחד, "זה לא הייתי אני, הוד מעלתך." המלך פרץ בצחוק גדול ומשוחרר, וכל הנוכחים הצטרפו אליו, באופן שנראה לטוראן ספונטני. גם חיוכו המבויש של השעיר לעזאזל הוּמר לצחוק מהול בשאריות בהלה כשהמלך אחז בזרועו ורוחו טובה עליו. אחד המאבטחים החליט לנצל את שעת הכושר ופתח אחת מהדלתות האחוריות כדי לאוורר מעט את פנים הרכב.
האווירה המבודחת לא נשתמרה זמן רב…"

מובן שמחיתי בזעם קדוש על המחיקה, והסברתי את נחיצותה של הסצנה כהפוגה קומית בפרק שהיה קצת יותר מדי רציני. העורך דווקא החל להשתכנע, אך אני כבר לא הייתי כל כך בטוח.

שלושה ימים ושלושה לילות התהפכתי על יצועי והתחבטתי בשאלה הרת הגורל: האם המלך הפליץ או לא הפליץ?

לבסוף, מי שהכריעה בדבר היתה בתי בת השש, שהתעקשה, "אבא, אתה לא יכול לכתוב על פלוצים בספר שלך!".

דברים שלמדתי מיותם שווימר

יותם שווימר, עורך הספר, הוא אושייה רבת פעלים בסצנה הספרותית בארץ. בין תאריו הנוכחיים, הוא הכתב ומבקר הספרות הראשי של ynet, מייסד-שותף של אתר "הפנקס" לתרבות וספרות לילדים, ועורך ראשי בהוצאת טל-מאי המוציאה ספרי ילדים ונוער.

בתהליך העריכה הספרותית (היעיל והנעים להפתיע, יש לציין) של "המלך צ'ינגיס הראשון" היו לו מספר הערות שחזרו על עצמן במקומות שונים בכתב היד. סיכמתי אותן לנוחיותכם:

  • אין צורך לתאר בפרוטרוט תהליכים "ביורוקרטיים", אלא רק את המינימום שחשוב לעלילה. משום מה, סברתי שלשם האמינות ראוי לציין את כל הדברים שקורים לגיבור בדרכו. לדוגמה, אם הוא רוצה להיכנס לארמון, עליו להגיע לשער, לעבור חיפוש, לחכות שהשומר יקרא למפקד המשמר, לעבור תחקור, למסור את הטלפון הנייד שלו, לחכות שיוצמד אליו שומר מלווהאתם מבינים את הרעיון. כששורות ופיסקאות כאלה החלו להימחק, גיליתי שהן לא חסרות לי ולא באמת היו נחוצות

  • באופן דומה, ניתן לוותר על תיאורי פעולה כשהם אינם הכרחיים – ניגש לעבר הדלת, פתח אותה, יצא החוצה, סגר אותה, ירד במדרגות

  • מומלץ לאחד כמה משפטים פחות נחוצים למשפט אחד רציף. גם כאן – מה שיכול לעבור במשפט אחד, אין סיבה שיתואר בשלושה

  • חשוב להפוך משפטים סבילים לפעילים. הוא עשה, ולא הדבר נעשה על ידיו. ידעתי שכך עדיף לכתוב, ועדיין נמצאו לא מעט משפטים סבילים ללא הצדקה בכתב היד

  • עדיף לוותר על תיאורים "ג'יין אוסטנים", כמו "נפלו זו על צווארה של זו" או "ראשו היה סחרחר עליו", שלא מתאימים לאופיו של הספר

  • עדיף לוותר על דימויים חבוטים ותיאורים קלישאתיים. דוגמאות לכמה כאלה שנמחקו בשלב העריכה: "במהלך הדקות הבאות, שנראו לו כמו נצח", "חיוורות כסיד", "הסתכלה עליו כאילו נפל מהירח"

  • רצוי למעט בשימוש בביטויים מיושנים, כמו "החל ב…" ו"כלה ב…"

  • יש לקמץ בביטויים "דיבוריים" שאינם מעלים או מורידים במהלך משפטים ובעיקר בתחילתם, כמו "תראה,", "אוקיי,", "נו," או "אה,"

  • "Show, don't tell" – עוד עיקרון שהיה מוכר לי היטב, ויחד עם זאת לא יישמתי אותו כהלכה במקומות רבים בכתב היד. העיקרון הוא להסביר כמה שפחות את הדברים כפשוטם, כשאפשר לדוגמה לבטא את אופיין של דמויות במחוות פיזיות. לגבי מצבי רוח, לא כדאי לציין את מצב הרוח כעובדה ("היא התקשתה לעכל את משמעות הדברים") אלא להעביר את התחושה

  • אני חסיד גדול של ניסוח דיאלוגים באופן "דיבורי" (עניין שהיה מקור לכמה ויכוחים), אך גם כאן לא צריך להגזים. לדוגמה, "מה שאתה מספר פה חמור מאוד" מוצלח יותר מ"חמור מאוד, מה שאתה מספר פה", וגם לא פחות אמין

אלה, כמובן, הערות העריכה שהיו רלוונטיות במיוחד עבורי. לכל אחד יש את הבעיות והיתרונות הספציפיים בסגנון הכתיבה שלו. למי שמעוניין בכתיבת סיפורת, אני ממליץ לקרוא מדריכים בנושא, שאת חלקם אסקור כאן בהמשך.