אזהרה: ספוילר מינורי בהמשך הפוסט.
באחד הפרקים המאוחרים בכתב היד, הופיעה סצנה קומית שעורך הספר, יותם שווימר, מחק בלי להתבלבל:
"הדרך התמשכה והתמשכה, וטוראן ניחש כי עברו כשעתיים מאז שיצאו מהבסיס. בלי קשר לכלום, תקע המלך נפיחה אימתנית. היא נשמעה כתרועת אֵבֶל של חצוצרה. עד מהרה התפשט ריח עז ודוחה ברחבי האמבולנס. "איף," סינן המלך ונופף בידו בפראות כדי להרחיק את הסירחון. הוא נעץ מבט זועם במאבטח שישב לידו. "זה אתה עשית?" חקר אותו בטון מאשים. "מה פתאום!" הזדעק המאבטח בפחד, "זה לא הייתי אני, הוד מעלתך." המלך פרץ בצחוק גדול ומשוחרר, וכל הנוכחים הצטרפו אליו, באופן שנראה לטוראן ספונטני. גם חיוכו המבויש של השעיר לעזאזל הוּמר לצחוק מהול בשאריות בהלה כשהמלך אחז בזרועו ורוחו טובה עליו. אחד המאבטחים החליט לנצל את שעת הכושר ופתח אחת מהדלתות האחוריות כדי לאוורר מעט את פנים הרכב.
האווירה המבודחת לא נשתמרה זמן רב…"
מובן שמחיתי בזעם קדוש על המחיקה, והסברתי את נחיצותה של הסצנה כהפוגה קומית בפרק שהיה קצת יותר מדי רציני. העורך דווקא החל להשתכנע, אך אני כבר לא הייתי כל כך בטוח.
שלושה ימים ושלושה לילות התהפכתי על יצועי והתחבטתי בשאלה הרת הגורל: האם המלך הפליץ או לא הפליץ?
לבסוף, מי שהכריעה בדבר היתה בתי בת השש, שהתעקשה, "אבא, אתה לא יכול לכתוב על פלוצים בספר שלך!".