פרנהייט הסרט, --------פרנהייט המשחק

יאיר דומב

יאיר דומב נכנס חזק לסרטים עם Fahrenheit, אבל המשחקיות קצת הוציאה אותו משם

Fahrenheit הוא אולי משחק ההרפתקאות המדובר ביותר בתקופה האחרונה. הדעות לגביו חלוקות, כאשר מצד אחד יש הטוענים כי הוא הפנים החדשות של הז'אנר, ומהצד השני יש את אלה שלא אהבו את שילוב קטעי הפעולה במשחק. אישית, אני כלל לא בטוח שהמשחק נכנס באופן טבעי כל כך תחת ההגדרה של "משחק הרפתקאות" (או "קווסט" בשפת העם). אז תחת איזו הגדרה הוא נכנס? שאלה טובה. מה שבטוח – הוא לא דומה לשום משחק הרפתקאות (ולמעשה, לשום משחק אחר) שראיתי.

מתח גבוה לאורך כל הדרך

אז על מה מדובר כאן, בכלל? הסצינה הפותחת של המשחק מציגה את הגיבור, לוקאס קיין, רוצח אדם זר בשירותים של מסעדה, כשהוא במצב של טראנס בו אינו שולט בעצמו. לאחר הרצח נמלט לוקאס מהמקום, כאשר המשטרה, כמובן, משתדלת לעלות על עקבותיו. מנקודת הפתיחה המרשימה הזו, אתם, בתפקיד לוקאס, מנסים לגלות מה גרם לו לבצע את הרצח לפני שייתפס על ידי המשטרה. בנוסף, אתם משחקים גם את בלשי המשטרה קרלה ולנטי (מועמדת חדשה ומכובדת בקטגוריית "גיבורת הקווסטים השווה ביותר") וטיילר מיילס, שמצידם מנסים לתפוס את לוקאס. המשחק מאפשר לכם לשחק את הדמויות המרכזיות בעלילה במקביל, וזהו אחד הפיצ'רים החדשניים שיוצרי המשחק מתגאים בו. נכון שכבר ראינו כמה משחקים בהם שולטים בכמה דמויות במקביל, אך עד כמה שידוע לי, זהו באמת המשחק הראשון שמאפשר לשחק את הרודף ואת הנרדף לסירוגין. הרעיון, יש להודות, מעניין, אבל האם הוא עובד? באופן מפתיע, רוב הזמן כן.

בעניין האווירה, לפחות, נדמה לי שאין מקום לוויכוח: המשחק לוקח את מלוא הנקודות, ובגדול. העלילה מותחת מספיק כדי שלא תרצו לעזוב את המשחק עד לסיומו (המוזר למדי, יש לומר, אבל סיומים הם עקב אכילס של לא מעט קווסטים, כמו גם של לא מעט סרטי מתח). חלק מהפעולות צריכות להיעשות בזמן קצוב כאשר פס הזמן בראש המסך הולך ומתקצר (השוטרים בדלת!). המוזיקה המצוינת בהחלט נכנסת במקומות הנכונים, ודואגת גם היא להלחיץ כשצריך. נעשה גם שימוש מוצלח מאוד בפיצול המסך לשניים או שלושה חלקים, המאפשרים לראות מה קורה באותה נקודת זמן במקומות אחרים (למשל כאשר שוטר שיושב במסעדה בה בוצע הרצח קם ומתחיל ללכת לשירותים, כשלוקאס עדיין שם ומנסה להיפטר מהראיות). כל אלה יוצרים אווירה שמושיבה אתכם על קצה הכיסא (וגם מקפיצה אתכם ממנו, לפחות פעמיים-שלוש). עם התקדמות המשחק העלילה עוד הולכת ומתפתלת, וגם תורן של סצינות האקשן סטייל-מטריקס לא נפקד.

אבל המשחק לא מסתפק בכל זה, ומנסה לתת הצצה גם לעולמן הפנימי של הדמויות. ללוקאס יש גם אח, שאיתו הוא לא דיבר שנתיים ואליו הוא פונה עכשיו, וחברה לשעבר עליה הוא עדיין לא התגבר. גם לדמויות אחרות יש מערכות יחסים מורכבות באופן יחסי עבור משחק מחשב (וכן – המשחק מכיל גם סצינות סקס, אבל לא משהו שלא תראו בכל סרט הוליוודי מצוי). יוצרי המשחק לא שכחו להוסיף גם קטעי "פלאשבק" מילדותו של לוקאס, כדי להשלים את התמונה. בנוסף, לכל אחת מהדמויות ישנו "מד מצב הרוח" שנע בהתאם לפעולות שאתם מבצעים. אם רמת הבריאות הנפשית של הדמות נופלת לרמה נמוכה מדי, זה יכול לגרום לה להיכנס לדיכאון או להביא לתוצאות שליליות אחרות. גם זה רעיון די חדשני במשחקים מהסוג הזה, אבל קצת יותר מדי פעמים במהלך המשחק הדמויות "מתבאסות" בגלל גורמים שלא קשורים אליכם, או סתם מכיוון שהרמתם תמונה מהשולחן שהזכירה לכם שאתם יתומים...

המשחקיות, המשחקיות...

אז אם הכל כל כך נפלא, איך זה שאין קונצנזוס לגבי המשחק? התשובה לכך טמונה בדרך בה המשחק משוחק. נתחיל דווקא בדברים הטובים: השליטה בדמויות לא רעה בסך הכול, גם אם פה ושם קצת קשה לגשת לחפץ ספציפי. כאשר הדמות נמצאת ליד אובייקט שאפשר לבצע איתו פעולה מסוימת, מופיע אייקון של חץ המסמן את תנועת העכבר הנדרשת כדי לבצע את הפעולה. זה נשמע מסובך, אך האמת היא שאחרי דקה מתרגלים וזה הופך להיות אפילו די נוח, גם אם עדיין ישנם מקרים בהם תרצו להזיז את הדמות בכיוון החץ ותמצאו את עצמכם מבצעים את הפעולה במקום זאת. גם מערכת השיחות (שבנויה אף היא על בחירת משפט בעזרת תנועת עכבר) מוצלחת למדי לטעמי, ומאפשרת תחושה של שיחה אמיתית – וזאת מפני שישנה הגבלת זמן של שניות קצרות על מנת לבחור את המשפט הבא. כך שאם קצב האנגלית (או הצרפתית, הספרדית או הגרמנית אם אתם מעדיפים) לא מהיר מדי עבורכם, בהחלט תקבלו תחושה של שיחה זורמת.

אך למרבה הצער, כאן מסתיימים הדברים הטובים שניתן לומר על המשחקיות של המשחק. שחקני הקווסטים שמצפים לחידות (שדי מתבקשות במשחק שבו העלילה היא, לפחות בחלקה, חקירה משטרתית) יגלו שחיכו לשווא. כמעט ואין במשחק חידות אמיתיות כפי שהתרגלנו לראות בקווסטים קלאסיים. אז מה יש? לא מעט פעולות טכניות (לענות לטלפון, להאכיל את הציפורים כשהזקנה מבקשת, להביא ג'ין מהמטבח), ומצד שני קטעי פעולה בכיכובו של "סיימון" שעושה כאן קאמבק תמוה. כן, אני מתכוון למשחק המטופש שכבש את העולם בשנות השמונים, שבו יש אורות וצלילים (כאן, תודה לאל, חסכו מאיתנו את הצלילים) ב-4 צבעים, וצריך ללחוץ עליהם לפי הסדר שבו הם מופיעים. למעשה, חלק ניכר מהזמן במשחק תבלו כשאתם עוקבים אחרי רצפי צבעים חסרי משמעות (בשתי הידיים), ומנסים להתרכז גם בהם וגם במה שמתרחש על המסך עצמו (במקרים רבים חבל שאין Replay מסוג כזה או אחר, כיוון שהריכוז במעקב אחרי הלחיצות הנדרשות בהחלט מפריע ליהנות מקטעים ממש יפים שמתרחשים על המסך באותם רגעים).

למעשה, עיקר הטענה שלי נגד המשחק (למעט המחסור בחידות) הוא הקשר המפוקפק בין עלילת המשחק לבין הדרך בה משחקים אותו. בקטע אחד, למשל, מנסה לוקאס לשאוב פרטים מתוך התת-מודע שלו לגבי אותו ערב גורלי במסעדה. על מנת לסייע לו להיזכר בפרטים, אתם נדרשים להצליח לעקוב אחרי רצפי הצבעים על המסך למשך זמן ניכר (במקביל לוקאס נזכר בעוד ועוד פרטים). מה הקשר בין הזכרון של לוקאס לבין משחק הסיימון המטופש? ליוצרי המשחק הפתרונים. חוסר הקשר זועק עוד יותר בקטעי האקשן – המשחק מכיל כמה סצינות אקשן מרשימות ביותר בהן אתם שולטים בלוקאס. שולטים, אמרתי? התכוונתי משחקים בסיימון כדי שלוקאס יוכל לבצע את הפעלולים הנדרשים! דוגמה נוספת היא כאשר קרלה, הבלשית, מנסה לשאול חוקר משטרה אחר על מקרה רצח דומה שהתרחש בעבר. המפגש נערך במטווח המשטרתי, ועל מנת לקבל תשובות אתם (בתפקיד קרלה) נדרשים להוכיח את כשרונכם (פעמיים) במשחקון יריות. המשחקון, לכשעצמו, חביב ומזכיר אינסוף משחקי פלאש של "לירות בטרוריסטים, לא לפגוע בבני הערובה", אך הקשר בין ההצלחה במשחקון היריות לבין התקדמות העלילה, בה השוטר השני מספר לקרלה על ממצאיו, נותר עלום מבחינתי.

טיפ אחד חשוב: בחלק מהסצינות ישנם חלקים בהם אתם נדרשים ללחוץ על החצים שמאלה וימינה לסירוגין במהירות. חלק מהקטעים האלה נראים קשים ומייאשים לאחר כמה ניסיונות, אך למעשה זה כלל לא המצב. אמנם קשה להבין את זה מההסברים במשחק עצמו, אבל כמה כללים פשוטים הופכים את הקטעים האלה ל"עבירים" בהחלט, ואפילו לא קשים במיוחד. ראשית, יש להתחיל רק כאשר הסימון מופיע באופן קבוע (ולא כאשר מופיע הסימון שמתריע שעוד רגע תצטרכו לבצע את הפעולה). חשוב מאוד להתחיל עם החץ השמאלי דווקא – התחלה עם החץ הימני תכשיל אתכם מייד. בנוסף, ובניגוד למה שנדמה, לא נדרשת מהירות גבוהה במיוחד בקטעים הללו: חשוב הרבה יותר לשמור על קצב אחיד ככל האפשר.

זה סרט או משחק?

למעשה, ניתן לחלק את המשחק לשתי רמות נפרדות כמעט לחלוטין: בכל האספקטים ה"קולנועיים" שלו, יש בעיקר מילים טובות לומר על המשחק. החל בעלילה הסוחפת, הגרפיקה שאולי לא מפילה מהכיסא אך בהחלט נראית מצוין, המוזיקה, האווירה, ואפילו זוויות ה"צילום" שמוסיפות לחוויה הסינמטית – כולן מצוינות. אין ספק שיוצרי המשחק בקיאים בשפה הקולנועית, וההשקעה בתחום הזה בהחלט ניכרת. מהצד השני, חוויית המשחק עצמה, איך לומר, לוקה בחסר. בניגוד למה שיוצרי המשחק טוענים, התחושה היא שלשחקן יש מעט מאוד השפעה על התקדמות העלילה, ואפילו המעבר בין לוקיישנים אינו בשליטתו. בקטעים רבים הקשר הרופף בין פעולות השחקן לבין התקדמות המשחק גורמת להרגשה שאתם צופים בסרט, אולם צריכים לסובב בעצמכם את גלגל המקרן כדי שהוא יתקדם...

בשורה התחתונה, המשחק בהחלט מספק לא מעט הנאה, אך קשה להתחמק מתחושת הפספוס, ומי שחיפש את ה"חוויה הקווסטית" ואת החידות בהחלט לא ימצא כאן את מבוקשו. אישית, אני חושב שלמרות המגרעות יש למשחק לא מעט מה להציע, והוא בהחלט מציב כמה סטנדרטים חדשים למשחקים שיבואו אחריו. אבל על השאלה האם המשחק הזה ייזכר כניסיון שלא צלח או כפורץ הדרך שבישר תקופת פריחה חדשה למשחקי ההרפתקאות, יוכל רק העתיד לענות.

חזרה למאמרים

חזרה לדף הבית