במשפט אחד:
מרסו, צרפתי שחי באלג'יריה, רוצח ערבי "בגלל השמש" ומואשם בכך שלא בכה בהלוויית אמו.
ביקורת:
יצירת מופת לא מתפשרת, המשלבת תיאורים מרתקים עם תובנות מרשימות וחפות מסנטימנטים. נחשב כאחד מהספרים הבולטים שמבטאים את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), שקאמי היה ממבשריה הבולטים.
ציונתן:
(יצירת מופת)
פינגבאק: ז’אן פול סארטר – אינטימיות | יונתן קורא ומסכם
קראתי אותו לפני כמה ימים ואני לא מבין למה יש עליו כזה הייפ פסיכי, מרסו הוא מאוד יבשה שזה בסדר אבל בגלל שזה מסופר בנקודת המבט שלו אז חוויות הקריאה גם הופכת לכזו במידה מסוימת, הסיום היה חזק מאוד והצדיק את כל מה שהלך לפני אבל כמסתכלים על החווית קריאה הכוללת של הספר עד לנקודה הזו הוא לא משהו שנחקק יותר מדי בזיכרון לדעתי.